צמח בר

אושר שקט, שרוע על הריצפה הקרירה, בקרוב יגיע הקיץ לשיאו, ואנחנו שנינו נסבול ונחכה שהקיץ יעבור.

אני מתיישבת על הריצפה לידו, מלטפת אותו, נהנית ממגע פרוותו הכל כך רכה למגע.

הוא מתמתח בתענוג, תנועותיו זורמות, חתוליות כצפוי, מתמסר בגירגור.

מבטו נפגש בבת דמותו המשתקפת במראה העומדת על הריצפה עדיין. הוא חומק מבין ידיי ומתיישב מול המראה. מביט בעצמו.

"מעניין אם הוא מזהה שזה הוא עצמו?" אני שואלת את עצמי, כי את השתקפות דמותי הוא מזהה כלא אמיתית ונגש אליי, מתמרח עליי, ודחק את ראשו מתחת כף ידי ללטיפה, כמוודא את אמיתותי.

אני לא בטוחה שיש לו מודעות עצמית. בתחילה הוא רשף ונשף וירק מול עצמו אחרי כן דחף ראשו אל מאחורי המראה לראות מהיכן מגיע החתול השחור הזה, כשראה שגם ההוא – החדש מבצע בדיוק את אותן התנועות והפעולות התיישב למולו בסבלנות חתולית שאין כדוגמתה, מביט בי ובהשתקפותי חליפות.

* * *

הטלפון בבית מצלצל. מספר חסום.

אני כבר יודעת מי זה, עונה, ומשאירה על הרמקול. זה אכן הוא, הוא כבר זוכר את הטלפון בבית.

"הי, זה איש1, איך את?" פותח בנימוס לא אופייני, שמגיע תמיד כשהוא כאוב בבדידותו, ואפילו לא מתרעם על כך שהוא נשאר על הרמקול.

"רק רציתי להגיד לך שהדברים שלך אצלי, רק תגידי מתי את רוצה אותם"

"דברים?" אני תמהה;

"רצית, אז הבאתי"

"כן אבל זה רק דבר אחד";

"אז הבאתי שניים";

(כל בקבוק בושם כזה מחזיק מעמד לפחות חצי שנה בשימוש יומיומי, רק עכשיו נגמר אחד מהשלושה שהביא לי בנובמבר)

"אתה נשמע מצוברח"

"מחר אני בטקס הזה והזה, ואין מי שיחלוק עימי את היום הזה";

"חבל" אני עונה, לא מוכנה לשתף פעולה עם המניפולציה.

"טוב", הוא מסיים את השיחה, "כשתרצי את הדברים, תרימי טלפון".

ואני נותרתי מהרהרת ביני לבין עצמי, אולי ביום שבת אפגש עימו לצהרים. לא יותר מזה.

ולא בגלל שהוא הביא לי את הבושם, יש לי עוד שלושה בקבוקים, אלא פשוט בכדי להיפגש איתו לצהרים.

אולי, ואני משלה את עצמי, אצליח איכשהו לשוחח איתו.