את מתעוררת בבוקר עם צילצול ראשון של השעון, נשארת מפורקדת במיטה, יש לך עוד חצי שעה לפחות לפני שתצטרכי לקום באמת. את לא דואגת באם תירדמי בשנית, שני השעונים מכוונים בהפרש דקות מסויים, הם נודניקים, ומסוגלים להעיר את המתים.
אושר מגלה שאת ערה ובגירגור נצמד אלייך, את מלטפת אותו, נהנית ממגעו, מחומו, מגופו הנינוח לידך.
שומעת את הציפורים מצייצות, כמעט ואין תחבורה ברחוב שתחריש אותן.
קמה בסופו של דבר, מתקלחת, שותה קפה שחור עם הל. מתלבשת בנחת, מתאפרת. את רגועה משום מה.
יוצאת מהבית, עולה לאוטובוס, מתיישבת. האוטובוס מתחיל לנסוע, מתמלא מתחנה לתחנה, לא יושבים לידך, יש מקומות אחרים פנויים.
את מביטה דרך החלון, רגלייך שלובות, ידייך מונחות בחיקך, חיוך קליל ומרוחק על שפתייך. את אומרת נינוחות כלשהי. בוהה בבניינים החולפים על פנייך, חשה את ידך הוירטואלית מתרוממת ומתאגרפת, בכח, בעזוז, כאלו שמזמן לא חשת. למעשה את לא בטוחה שאי פעם חשת כל כך הרבה כוחות זורמים בך.
את מניחה לידך שתיעלם, ושוב את חשה בה עולה, מתאגרפת. לא בהתרסה, לא באיום, לא בתוקפנות. יוצרת אגרוף בכדי למצות את הכוחות הזורמים בה, ואת מרגישה את החיים זורמים בעורקייך, בכיף בהנאה.
ואת מחייכת לעצמך, טוב לך.
את בדרך ואת הולכת, את מתקדמת בדרכך שלך, ואת מרוצה מעצמך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
