היו היו שני אחים שהתגוררו בקומה ה-80. פעם, בחוזרם הביתה גילו לאכזבתם שהמעליות בבנין לא פועלות ושעליהם לטפס במדרגות לדירתם.
לאחר מאמץ רב, טיפסו והגיעו מתנשפים ועייפים לקומה 20. שם החליטו לנטוש את תיקיהם ולחזור לקחתם ביום המחרת. הם השאירו את תיקיהם והמשיכו בטיפוס.
כשהגיעו במאמץ אדיר לקומה 40, התחיל האח הצעיר לרטון ולקטר, ושניהם התחילו לריב. הם המשיכו לטפס בגרם המדרגות, לטפס ולריב כל הדרך עד קומה 60.
אז הבינו השניים שנותרו להם רק 20 קומות לטפס והחליטו לחדול מלריב והמשיכו לטפס בשקט ובנועם עד שלבסוף הגיעו לביתם שבקומה 80.
עמדו לפני דלת דירתם וכל אח חיכה שהשני יפתח את הדלת ולבסוף הבינו ששכחו את המפתחות בתיקים שהשאירו בקומה 20.
הסיפור הוא בבואה של חיינו.
רבים מאיתנו חיים בצעירותנו בנסיון לרצות את הורינו, את מורינו ואת חברינו. לעיתים נדירות אנו עושים את מה שאנו אוהבים באמת. אנו נמצאים תחת כל כך הרבה לחץ ומתח שבהגיענו לגיל 20 אנחנו כבר עייפים, אז אנו מחליטים לשמוט את המעמסה הזו.
בהיותנו חופשיים מהמתח והלחץ האלה, אנו עובדים בהתלהבות וחולמים חלומות שאפתניים. אבל בהגיענו לגיל 40, אנו מתחילים לאבד את החזון והחלומות שלנו. אנו מתחילים לחוש לא מרוצים, להתלונן ולבקר. חיינו הופכים חיי סבל.
בהגיענו לגיל 60, אנו מבחינים שנותר לנו מעט מאד זמן להתלונן ואנו מתחילים לצעוד את השלב האחרון בשקט ובשלוה לקראת גיל 80. אנו חושבים שאין כבר דבר שיכול לאכזב אותנו, רק שאנו מבינים שאין לנו שלוה, כי יש לנו חלום לא מוגשם, חלום שזנחנו לפני 60 שנה.
אז מה החלום שלך?
לך בעקבות חלומך כך שלא תחיה עם חרטה.
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
