צמח בר

ובחלומי אני מהלכת על חופו של ים, כחול, עמוק, שלו, עם עצים לרוב, כמו שרואים בתמונות של תיירות, כמו בכל המצגות מעוררות התאווה שמועברות באימיילים.

והחוף שקט, ואין איש. ואני מגלה לעצמי לפתע שאני יכולה בהחלט ללכת עירומה. ואני פושטת את בגדיי על החוף , ונכנסת למים הנעימים. לפנות ערב אני חוזרת על עקבותיי משוטטות בחוף ובמים, ומחפשת לאסוף את בגדיי, לא מתביישת בעירומי. עוברת בשולי מסיבת חוף הומת אדם, ואומרת לעצמי שמחר, בערב הבא, אבוא למסיבה, באותו סיגנון הלבוש.

היה זה חלום, מתוך שינה של יום שישי אחר הצהריים, בסופו של שבוע מטורף בצפיפות ריצות לוחות הזמנים שלו. שבוע שבו לא היה לי זמן לחשוב, לא כל שכל לכתוב, את כל מה שלא חשבתי עליו. שבוע שבו לא היה לי מספיק זמן אף להעלות את מה שכבר נכתב והוקלד. אבל שבוע שבסופו, שניה לפני ששקעתי לעולם של חוף ללא סוף, הבנתי, שלמרות שאני עצובה מדי פעם, אני שליווה, שלימה, מאושרת, מרבית הזמן.

היום אני חוגגת יום שנה.

יום שנה ראשון.

יומולדת שנה.

היום לפני שנה קיבלתי את תעודת הגירושין שלי.

אני גרושה שנה.

עדיין מוזר לי להגיד גרושה, כשמעולם לא הרגשתי נשואה.

אבל מסתבר שהתאריך או העונה, או סתם "הצטרפות מקרים" אין דבר כזה, אגיד בהזדמנות אחרת, מהווה תאריך מאוד חשוב. זה השבוע שבו אני מנקה את אורוותי, מפני סוסים ישנים, וכפי הנראה גם מפני סוסים חדשים, שכבר סיימו מלמלא את תפקידם. או פשוט סירבו. זהו שבוע, תאריך, עונה, תקופה, של התחלות חדשות.

וחברה שמכירה אותי לא יותר מכמה חודשים, אמרה השבוע, כשדיברנו על הגירושין- לא ידעתי שזה היה כל כך קרוב, ועניתי- זה היה לא מזמן אבל זה כל כך רחוק.

וסיפרתי לה על התקופה, על מי שהייתי באותו הזמן, ואמרתי- דומה הייתי אדם אחר- נראה לכאורה שהייתי מליאת שמחת חיים, אבל לא הייתי מאושרת, שמחת החיים הייתה מזוייפת, לפחות בחלקה. היום אולי אני קצת יותר מלנכולית, או לפחות פחות מפגינה שמחה חיים, אבל אני שליווה יותר, אפשר להגיד אפילו מאושרת יותר.

והיא הינהנה ואמרה זה קשור לגיל, לכך שאת לומדת לקבל את עצמך כמות שאת, עם כל המגבלות.

ואני חושבת שהיא צודקת. לא בהכרח שהגיל הוא זה שעשה זאת, אבל בהחלט, למדתי, ועדיין לומדת לעשות זאת. לקבל את עצמי כמו שאני, לראות אולתי ביחד עם כל המגבלות.

ובאשר לעבודה, לראשונה בחיי התפטרתי כשיש לי משהו אחר ביד. יותר טוב.

ולא ידעתי כמה אעשה רעש, כשעשיתי את הצעד.

קולגה שמשרדה ממוקם בבניין ההנהלה, שעמה דיברתי בטלפון לפני כמה ימים, אמרה, הם כולם מדברים עלייך, עשית להם בלאגן.

לא ידעתי שאני כזו חשובה, עניתי.

"את מתפלאה?", התפלאה היא, "אני לא מופתעת".

ועכשיו כששבוע בערך נותר לעבודתי שם, הם מתפתלים מולי. לא רוצים לאשר לי את החופש שאני רוצה לקחת, רוצה שאדחה את יום עזיבתי, והיום כבנר נשאלתי במפורש- איך אפשר לפתות אותך בכדי שתישארי.

ואני אומרת- בואו ונעבור על התנאים שאני עומדת לקבל- העלאה מיידית במשכורת של 1,500 ₪, ותוך שנה עוד 500 נוספים. קידום מקצועי של שלוש מדרגות, שבעבודה הנוכחית שלי הייתי צריכה להמתין עוד חמש שנים לפחות, מיקום גיאוגרפי, הרבה יותר קרוב הרבה יתר מרכזי, הרבה יותר נוח להגיע ולצאת.

אני בת 38 אמרתי, לבוס שישב מולי, אני כבר לא ילדה כמו כל אותם שממלאים את המחלקה. יש לי הרבה יכולות, הרבה ניסיון חיים ובגרות להביא עימי, יש לי הרבה מה לתרום, ואני רוצה לתרום, "חבל לבזבז אותי"

"אני במסלול קידום", דברו איתי בתפקיד מאתגר, שאוכל להפעיל את המוח.

"את רוצה בתפקיד של?י" שאל בחיוך.

"כן, בהחלט אני רוצה בתפקיד כמו שלך"

"צאי מהחדר", אמר, בחיוך, "אני מרגיש איתך מספיק חופשי להגיד לך דבר כזה, צאי מחדר, אני צריך לעושת טלפונים, ואל תעלבי, זה בעניינייך".

לא נעלבת, ואפילו מצחקקת, יצאתי.

לפני שיצאתי הבייתה, אמר- "יום ראשון, כבר תהיה לי תשובה".

חייכתי ואמרתי "שבת שלום".

תובנה נוספת: