דלת המקרר נסגרה על קצה זנבו של אושר שבצרחות מבהילות ניסה לקפוץ מהמקרר אליי, פוצע את זרועותיי וכפות ידיי. בהיסטריה פתחתי שוב את דלת המקרר מרססת אותו, אותי, ואת הריצפה בטיפות דמי.
החתול ברח בבעתה להתחבא מתחת למיטה, וכף ידי השמאלית החלה להתנפח בגלל כלי דם שהתפוצצו עקב חדירת ציפורניו.
שטפתי את המקום, חיטאתי ושמתי קוביית קרח על המקום המתנפח ומתעוות למימדים מזעזעים.
על שאר נקודות החדירה, סתם חיטאתי וקישטתי בפלסטרים צבעוניים לרוב.
אותה נקודה על כף ידי, לא מפסיקה לדמם, נוטפת, גם חצי שעה אחרי. זה מתחיל להדאיג אותי.
וזה גם כואב. לעזאזל.
אני עומדת ידי מעל הכיור, מחזיקה קוביית קרח צמוד לפציעה, נוטפת טיפות מים ודם, ועיניי מדממות דמעות של כאב ובדידות.
רציתי שיהיה לי מישהו, גבר, איש, שאוכל להתקשר אליו בהיסטריה, להגיד לו שיבוא, לבכות לו, שיחבק אותי, שיחבוש את פצעיי.
אבל אין לי למי להתקשר.
גם לא יהיה.
הלבד הזה מתחיל להימאס עליי.
****
נכתב ביום שישי שעבר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
