צמח בר

"קיס אנד מייק-אפ?"

אמר הוא, ואני שתקתי מחייכת בחוסר אונים, כל שרציתי שיישק לי  ויסחף אותי לאן שהוא רק רוצה.

"טוב, אז בלי האיפור", פירש לא נכון את שתיקתי. אני עדיין לא מדברת, נושאת את פניי אליו בשתיקה, עדיין מפחדת לדבר שמא יצא מפי דבר שטות. והוא רכן ונשק לי בעדינות ובחמימות שאמרו הרבה.

עמדנו ודיברנו במשך שעה בשמש הקופחת, בלב צומת דרכים הומה ממכוניות עוברות ומהולכי רגל שבים, ומאוטובוסים שעוברים מדי שניות ספורות.

בבוקר כשעליתי להסעה וראיתי את חיוכו אליי ידעתי שלמרות שנעלם ליותר מארבעה שבועות, הוא עדיין מעוניין, עדיין יש משהו שם בחיוך שלו שאומר יותר מבוקר טוב למישהי שפעם היה לו קטע איתה.

ואחר הצהריים, כשישבנו שנינו בהסעה החוזרת, צמודים זה לזו, מדברים על הא ועל דה, צוחקים, מתנגשים בסיבובים החדים, או נופלים זה על זו בבמפרים, מאומה לא אישי, הכל בחיוך ידידותי, חברי, צחקני. הרגשתי את גופו צמוד לשלי, זרועו מתחככת בשלי, ירכו צמודה לשלי.

וכשירדנו מההסעה, לא נתן לי ללכת, כשאמרתי שלום, והלכתי לכיוון ההפוך משלו.

"דברי", אמר, "את כועסת".

"אין לי מה להגיד" אמרתי בחיוך ובקול מתרונן.

"דברי", חזר ושנה, "את מאוד כועסת, אני כאן למולך, תרביצי לי את אם רוצה. שפכי כל מה שיש לך להגיד".

ואני שלא ידעתי מה הוא רוצה, לא הבנתי לאיזו מטרה הוא רוצה שאדבר, הלא הוא זה שנעלם ולא שב, בתירוץ ארוך של מחלה, מה זה משנה מה ואם אדבר עכשיו.

שתקתי.

"דברי", הוא שוב אמר, "את מתפוצצת מבפנים."

"ואם אדבר, אתפוצץ מבחוץ, אבכה ואתעצבן", אמרתי.

"אבל אמרתי לך.. " ושוב חזר על מה שאמר אז, "היה לי חשוב להגיד את זה אז, למרות שלא יכולתי לדבר, ובכל זאת לא ויתרתי".

ואני שתקתי, כמעט בוכה מאושר שהוא לא מוותר, ואולי להרגשתו מעולם לא ויתר, מבולבלת, לא יודעת מה באמת קורה, מה אני באמת רוצה, אם אני רוצה.

"תרביצי לי" אמר," ותוציאי את הכעס שלך עליי".

"אני לא כזו, אתה כזה?" שאלתי, מתחמקת לנושא שיותר קל לי לדבר עליו.

"לא עד כמה שאני יודע, את רוצה לנסות?"

"במה אפשר לפצות אותך?"

"תחשוב על משהו", התחמקתי.

"אני לא יודע מה את עשויה לרצות".

"אם תחשוב טוב, אתה תבין שאתה יודע מה אני רוצה".

"אני באמת שלא יודע מה את רוצה, המח שלך פתלתל וסבוך". אמר בקול שרימז שזה דווקא מוצא חן בעיניו. תשובתו זו החמיאה לי.

הסיט את שיערותיי מפניי ביד עדינה, במחווה רגישה ואינטימית.

"עוד מעט תהיי בלונדינית", אמר ורימז לשיערות הלבנות שעוטרות את שיערי השחור.

"כן, כמעט ואני... " נקבתי בשמה של החלום הרטוב שלו,

והוא הביט בי, ואמר, "את כמעט שם. את בדרך הנכונה".

ואני חייכתי, לא ידעתי מה לאמר, לא בטוחה שהבנתי נכון את מה שהשתמע מדבריו, את החום שנבע מעיניו.

אחר כך קבענו להמשך השבוע ללכת ביחד לקנות לו בגדים.

מה זה אומר?

***

ורק אצמול אמרתי לעצמי, שאני מסירה את כל רשימת הדרישות/בקשות שלי, ומשאירה רק דבר אחד- אני רוצה להתאהב, ושהוא יתאהב בי.

כמובן שמיד עלתה ההסתייגות הבאה- אני לא אתהב אם הוא לא זה וזה וזה.

אבל בעיקרון כל מה שאני רוצה להתאהב. ושהוא יתאהב גם כן.

זה הרבה?