צמח בר

את בעשור השלישי לחייך, במחצית השניה שלו.

את בדרך ואת לומדת להכיר את עצמך, לקבל את עצמך כמו שאת, לאהוב את עצמך, כפי שאת.

ואת מבינה, את קולטת מה שאת אוהבת, מה שתמיד אהבת, מה שאת ואת לא יכולה לשנות את זה, ואת קולטת שמה שאת אוהבת הוחדר בך מילדות כטאבו, אסור, אסור למטרת עשיית הדבר כשלעצמו, אלא רק למטרות אחרות מסויימות מאוד, ובכלל אסור לך להינות מזה, לא כל שכן לאהוב. ואת עוצרת במחשבה הזו, הופכת את הידיעה הזו במוחך. ואת מבינה שזה חלק מהדברים שיצרו בך שינאה עצמית, ביטול עצמי.

אם את אוהבת את הדבר הזה, והדבר הזה הוא טאבו, אז את מן הסתם אדם ניקלה, וחסר ערך, אדם שיש לבוז לו, אדם שאין בו ולא כלום.  

ואת כל חייך עד כה ביזבזת בלנסות להוכיח, למי שהחדיר את האמונה הזו בך, ולהוכיח לעצמך, שאת כן אדם שיש בו עומק ותכלית ומהות.

שיש בך הרבה יותר מזה.

ופעם לא מזמן ניסית להתגבר על האהבה הזו, וחנקת את עצמך. ואת לא יכולה להרשות את זה יותר לעצמך, ואת לא יכולה יותר לחיות עם הרמיה העצמית הזו.

ואת מבינה, שגם אם אמרו לך דברים מסויימים, וגם אם אמרו לך אותם אנשים שעד היום יש להם כח השפעה הכי גדול שאי פעם היה לאדם כלשהו בעולם עלייך, הדברים האלו, לא נכונים, לא לגבייך ולא לגבי אף אדם אחר בעולם.

ואת לא כועסת על האדם הזה.

את מקסימום מרחמת.

וזה חבל.

הרחמים הללו, הם לא במקום. הם לא אמורים להיות, לא לאדם הזה.

ואת עצמך את מקבלת, כמו שאת, עם מה שאת אוהבת מאוד לעשות. מה שמעלה לך חיוך בבוקר, בצהרים ובערב. את מקבלת את עצמך, ואת מלמדת את עצמך, ולומדת לאהוב את עצמך מחדש.

בלי דיסוננסים, ובלי עכבות.