הלכנו לסרט.
קומדיה.
מצחיק.
כפי הנראה בטירוף, כי הוא צחק, מאוד, וביחד איתו כל הקהל צחק.
בחלק מן המקרים אפילו אני צחקתי.
בדיחה שמסופרת טוב, עשוייה להצחיק, גם אם הפאנץ' שלה צפוי.
בשאר הזמן פשוט ישבתי והשתעממתי, כל סיבוב וכל פיתול במה שנקרא עלילת הסרט, היה צפוי, כאילו אני כתבתי אותם, ואני לא תסריטאית של הוליווד.
למזלי, הכיסאות נוחים.
הסרט הזה, כמו רבים אחרים, נראה כאילו מישהו שם למעלה בממשל הפדרלי נזכר שהוא מזמן לא ראה סרט על ערכי המשפחה, ועל כך שהאהבה מנצחת. סרט שהוא ירצה לראות עם ביתו בת השתיים עשרה, רגע לפני שהיא מתחילה לעשות דברים שהוא עושה עם המאהבת שלו בת השבע עשרה.
אז הוא פשוט הוריד הוראה, ובהוליווד מיהרו לעשות סרט, עם מיטב כוכבי השמאלץ וכמובן עם האפי אנד כצפוי, עם לבבות מצויירים ברקע.
בעעעה .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
