צמח בר

אני מזהירה מראש- לא לבעלי קיבה רגישה, הפוסט מלא בפרטים של בתי חולים.

תעברו הלאה לפיסקה שאחרי הכוכביות.

כן, שוב אני בבית החולים.

אבא שוב התאשפז, ביום ה' האחרון.

בלאגנים.

בצקות, תת-תזונה והתייבשות.

וכמובן מצוקת נשימה.

ושוב חוזר הכל, אני שוב ישנה שם, והריחות עולים באפי, ונשארים דרך קבע.

בפעם האחרונה שהוא השתחרר, לפני כחודשיים, לאחר שהיה מאושפז חודשיים, החליפו לו את הכדורים נגד הדחיה שהוא צריך לקחת. גם כך הוא לוקח רק סוג אחד במקום השלושה שאחרים במצבו (אפעס) לוקחים. אז החליפו לו, כי אמרו- הכדור הזה לא עושה לו טוב. נתנו לו אחר.

ובדקו את ההשפעות עליו מדי שבוע, בדיקות דם, ונשימה וכאלו. רק מה- שכחו במרפאת הריאות שאולי יהיה חכם לבדוק גם את ההשפעה על הכליות (את הכבד הם לא בודקים, או שכן ורק לא אומרים לנו).

אז הוא הגיע לבית החולים במצב של תת-תזונה והתייבשות.

ממה אתם שואלים?

הכדורים שהוא לוקח, יצרו אצלו בצקות. קחו את האישה ההרה עם הבצקות הכי גדולות והמזעזעות שראיתם בחיים שלכם, ונפחו אותה פי עשר, אולי אז תגיעו למימדי כפות הרגליים שלו.

גם הבטן התנפחה לו. מסתבר שהיו/יש לו בצקות במעיים- דבר שגרם לתת-תזונה וההתיבשות.

טוב, אדם רגיל מטופל בהרבה שתיה ואינפוזיה, אצלו מדובר באיזון תרופתי.

אחר כך המשיכו לבדוק כי הוא לא נותן שתן כמו שצריך.

קטטר.

דם במקום שתן.

צילומים, ועוד ועוד בדיקות.

מסתבר, שיש קריש דם בשלפוחית שעוצר את השתן.

מסתבר גם שהכליות נדפקו לו כתוצאה מהכדור החדש שהוחלף לפני כחודשיים.

זה לפחות משהו שניתן לטפל בו- וגם הוחלף הכדור.

אולי יש עוד תיקווה, למרות שאנחנו כבר התעייפנו.

***

היום כשנכנסתי לחדר שלו לבקר, אחותי ואמא שלי היו שם, ישבנו ודיברנו לנו, כי הוא נמנם מעט.

כשהתעורר ושמע את קולי קרא לי וביקש שאלטף אותו.

אמא שלי נדהמה.

אנחנו לא משפחה של מגע.

אנחנו לא נוגעים באנשים.

כלומר אני כן, אבל גדלתי בבית שלא יודע מהן מחוות נגיעה.

גם לי קשה עדיין עם זה, למרות החינוך מחדש שעשיתי לעצמי.

אבל איתו אני תמיד מחזיקה ידיים, מלטפת, מסדרת לו את השיער, מחליקה בידיי על הקרחת, לוטפת את עורפו. אמא שלי לא יודעת לגעת מעבר להכרח. וכך גם אחי ואחותי. איננו מהמתרפקים.

אני חושבת שלאמא שלי ואחותי היה קשה עם זה שהוא ביקש ממני, שאגע בו. נראה שזה עורר רגשות מודחקים.

ובסך הכל הבקשה שלו מובנת. הוא צמא למגע אנושי, שיגעו בו, ילטפו אותו, יאהבו אותו. לא רק יחליפו לו עירוי, או יאכילו אותו, או ישקו אותו.

אחרי שנגעתי בו, הוא הרגיש מעט יותר טוב, וביקש אפילו לעבור לכורסא לאחר שהיה במיטה כל הזמן. חבק אותי בחולשה, בזמן שעזרתי לו לקום והושבתי אותו עליה.

לפעמים אני נשברת, אבל אני מאמינה שיש לו תקווה.