ולמען האמת- גם אני לא.
אתמול בלילה, אחותי מתקשרת ואומרת, אנחנו באים לאסוף אותך.
נסענו לבית החולים, אבא התדרדר.
מצוקת נשימה קשה מאוד, מאוד קשה.
החדירו לו צינורות למכונות הנשמה, הוסיפו עירויים, וניסו לייצב את לחץ הדם הנמוך בכדי שיוכלו לתת לו תרופות הרגעה.
היינו שם- אימי, אחותי, גיסי, אחי, ואנוכי. גיסי פרש בכדי להיות עם הילד, ואותי הפרישו אחרי כמה שעות, כי גם כך לא הרגשתי טוב על סף התקפת חנק צמודה לונטולין (דבר חדש אצלי מאז הברונכיט) ועם תגובה ביטנית קשה.
בבוקר אחרי שישנתי שעתיים, נסעתי לעבודה לפי הוראה מאחותי ואחי שנשארו עם אימי. אחותי משכה את הבוקר, אחי הלך לישון וחזר בצהרים.
אני נוסעת לשם מיד אחרי העבודה- מזל שלא היה לי מה לעשות כי ממילא אני לא יכולה לעושת כלום.
דיברתי עם אחי לא מזמן- ממתינים למיטה בטיפול נמרץ.
הרופאים אומרים- תהיו מוכנים לכל.
לא הייתי צריכה את המשפט הזה שלהם.
אני כבר מוכנה כבר מיום חמישי.
לפחות נגעתי בו.
לפחות אמרתי לו, והוא שמע שאני אוהבת אותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
