הייתי בראיון עבודה אצלך ביום שני על הבוקר, כמובן שאיחרתי.
כמובן גם, שלא הייתי מה שחיפשת, חסרת ניסיון בתחום בכלל. שאחריי חיכו כבר בתור, מרואיינות שהגיעו בזמן. בעלות ניסיון ותק ומקצועיות בתחום.
למחרת התקשרת והודעת, שהתקבלתי לעבודה, ואם אני יכולה להתחיל למחרת.
(שאלתי את עצמי עד כמה אני מדהימה, יש גבול גם לטובות שאדם חושב על עצמו).
אמרתי כן, אבל הברזתי.
למחרת, זה היה כבר ביום חמישי, הגעתי, באיחור ממש לא אופנתי של שלוש רבעי השעה.
מה לעשות האיחור בעוכריי.
ניסיתי להתנצל, אבל חייכת, כיודע, כמבין.
עברנו יום שלם ביחד, בערב אפילו נסענו ביחד בפקקים.
שוחחנו על דה, ועל הא.
לא הייתי בטוחה, אבל חשתי שם באוויר, בעבותות של משיכה, שגופי לא יכול היה להתעלם.
לא היה כלום, נזהרנו כמו מאש.
ביום שישי, קראת לי לצידך כל הזמן, אבל אחר כך נעלמת מהמשרד לחלוטין.
היום הגעתי, אפילו הקדמתי.
נחושה בדעתי להתעלם.
התחלנו את הבוקר בישיבה.
מישהו אמר משהו על הטבע, ואני חייכתי ואמרתי, כן גם אני.
אתה לרגע לא היית בקשב, אב למיד חזרת לעצמך.
בהמשך ישבנו רק שנינו , התמתחת למולי, פעמיים, אתה הוא זה הקורא על שפת גוף, אמור לדעת מה ההתמתחות אומרת.
אחר כך, יצאת, וכשחזרת הנחת פרי על שולחני, בלי מילה.
אנחנו יושבים באותו החדר, ועובדים באופן צמוד, עינינו נפגשות בתדירות גבוהה, אך מעבר לכך, אין מגע, לא מודים במה שיש באוויר.
המזגן עובד בפול טורבו על קירור, חדר הקפאה ממש.
אחד העובדים נכנס, ואומר אתם מתאימים, אם שניכם נהנים מהקור הזה.
כן, אמרת, המזגן נופל בדיוק עליה.
מקסימום, אעשה פעם בשבוע מסג' על חשבונך.
אני מוכן לעשות, אמרת, אם את מוכנה לחתום על הצהרה, שזו לא הטרדה בעבודה.
אני רק חייכתי. קטן עליי.
כשידעת שאני כבר רוצה לצאת, אמרת בואי אני אקח אותך, אבל אנחנו נוסעים דרך המחסן.
בסדר אמרתי.
בדרך לשם, אנחנו נוסעים, דנים איזה רכב שטח טוב יותר, ואיזו מוזיקה אנחנו אוהבים.
שרים ביחד את השיר המתנגן ברעש ברקע.
בחזרה, שתקתי, נהנית מהנסיעה.
ואתה שאלת- על מה את חושבת?
נו, באמת שאלה של בן שש עשרה.
אמרתי, אני סתם נהנית מהנסיעה, ומקשיבה לתכנית ברדיו (שי ודרור, למי שזה באמת מעניין אותו).
נו, באמת לחצת, לא יכול להיות שאת לא חושבת, אני שומע את גלגלי המחשבות שלך עד כאן (לא פייר, הוא לקח לי את המשפט).
לא, באמת סתם, המחשבות רצות.
אז על מה את חושבת, הקשה ולא ויתר,
לא יודעת המחשבות כבר רצות הלאה, ממהרות.
ספרי לי בכל זאת.
סתם מפנטזת.
על מה? על מי?
לא מוכנה להגיד.
למה?
דחק אותי לקיר.
לפעמים עדיף לשתוק, ולא לאמר את מה שחושבים, כי לא תמיד איך זה יתקבל בצד השני.
נכון, אמר, עכשיו את יודעת, איך אני מרגיש, וחייך.
לא, אני לא יודעת, איך את מרגיש.
את יודעת, ולא היה מוכן לפרט.
גם לא ממש היה לי חשק שיפרט.
שתק, אחר כך אמר, את יודעת במקום אחר, בזמן אחר, בנסיבות אחרות, אני עובר תקופה לא קלה.
אני יודעת, אותה תקופה גם אני עוברת, אל תשכח. הנסיבות שלך הן הנסיבות שלי.
לא ענה.
רציתי לצחוק.
התחמקות, ניפנוף שלא היה ממש רציני.
המשכנו לנסוע.
אחר כך שאל מה היה הדבר הכי מטורף שעשיתי.
למה אתה מתכוון, שאלתי.
הוא אמר, את יודעת למה אני מתכוון.
במה אתה מכוון במילה מטורף? אנא הגדר מטורף.
מטורף, את יודעת, כמו לא רגיל.
אמרתי, שהמטורף שלי, הוא לא בהכרח המטורף שלו, ומה שיראה לי רגיל, יראה לו מטורף.
המשכנו בשיחה,סיפרתי לו, משהו שקרה לי לא מזמן, שהתברר כאכזבה.
והוא שאל מהו קנה המידה לפיו אני מודדת אכזבה, והסברתי, הוא צחק.
המשכנו לנסוע, ולשוחח, ולשתוק.
כשירדתי, אמר להתראות מחר.
דווקא רציתי לתת לו נשיקה, אבל לא רציתי תביעה.
נ. ב. רק כשסיימתי לכתוב, קלטתי שעברתי מגוף שני, לדבר עליך בגוף שלישי.
ולא תיקנתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
