אז זהו, המחשב תוקן בצורה מסויימת.
כלומר החומרה תוקנה, אבל התוכנה שנדפקה גם כן, הותקנה על ההרד דיסק השני, בכדי שאוכל לגבות את ההארד הראשי, מה לעשות, לא צרבתי את מיי דוקיומנט, והסרטים ישבו שם, כי לא היה לי מקום על ה/ד המשני.
אז יש לי ווינדוס, אבל אין לי כרגע אופיס, כי הוא יושב על הרשיון (אפעס...) והרג'יסטרי של ההתקנה הקודמת, ויקח לי כמה ימים לשחזר את כל ההתקנות וקיצורי הדרך ולהחליט אם אני מפרמטת או - יום כיפור בפתח, אחלה זמן לעשות את זה...
אבל לא בשביל זה אני כאן.
בעצם קצת כן- כי רציתי לעדכן ששוב יש לי מחשב - ואני אחזור לעצמי - לאחר דיעדועין קטנים.
ואחרי חודש וחצי של גמילה ממחשב בבית (ותקחו בחשבון שאין לי גם טלוויזיה) הנחתי את המשב, חיברתי אותו בכדי להוריד עידכוני ווינדוס, העליתי את המוזיקה- הו , כמה התגעגעתי, ופניתי לסדר את הבית.
לא להאמין!!1
האם זוהי הגמילה?
תוך כדי כך וכך, שקלתי אם לשלוח סמס לההוא שלא שמעתם עליו לפני כן, ומן הסתם גם בעתיד לא יהיה מה לספר.
כן, לא, כן, לא,כן, כן. לא. לא!!!
ואולי לשלוח לו:
"יש כאן חנונית מחשב ששואלת את עצמה אם אתה עסוק מדי בכדי לדבר איתה, או שסתם נמאס לך ממנה"
וכבר כתבתי את הסמס ונכנסה שיחה מידיד וחאני מניחה שלאחריה אני אצטרך שוב להקליד את ההודעה. כס.
והתיישבתי קצת לכתוב, לעדכן, להודיע, שאני כאן, והמחברת שנתמלאה בימי האבל, תועלה, או שלא. זה דבר שתלוי בסבלנות שלי להקליד הכל.
ויש לי כל כך הרבה על מה לכתוב,כל ההתלבטויות שעולות ופורצות כלפי מעלה.
הכאבים, הזכרונות, ההתחדשויות.
אבל אני כאן.
חוזרת לאיטי.
חוזרת לעצמי.
מעט קלה יותר, מעט חלשה יותר.
והיה מי שאמר שלהיות חלש זה בעצם להיות חזק.
אני חושבת שאשלח לו בכל זאת את הסמס.
אה, עוד משהו- נחמד - אתמול הנער שעובד במכולת אומר לי- את כל כך יפה כשאת מטפלת בעצמך, מתאפרת, מקפידה על הבגדים והכל. אבל כשאת מוזנחת את עוד יותר יפה אפילו.
ביי בינתיים.
אני אכתוב שוב.
אני אהיה בקשר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
