צמח בר

אני אוהבת אותך אבא.

זיכרונות הרגעים שלנו ביחד, עולים בי שוב ושוב.

התמונות.

מגע ידך בידי, חיבוקך בעודך נאחז בי, זיכרונות הרגעים האחרונים שלנו ביחד.

בשנה האחרונה היו לנו די הרבה רגעים כאלו שהיו שייכים רק לשנינו. חוויות, תמונות קשות ובלתי נעימות.

תמיד אשא עמי אותן, צרורות בצרור החיים.

אם אני זוכרת נכון, אני חושבת שאני זו האחרונה מבני המשפחה שראית בעודך בהכרה.

ניסית לבקש שאוציא לך את הצינורות שהנשימו אותך, הזרימו לך תרופות עד הרגע האחרון, ושטפו לך את השלפוחית והכליות.

רצית, אני מניחה, להגיד שאלו הרגעים האחרונים שלך, שנוציא לך מהגרון את הטובוס שהזרים לך חמצן לריאות כי כבר לא יכולת לנשום לבד.

נענעת בראשך, עפעפת בעיניך, ניסית לשחרר את ידייך הקשורות למיטה, בניסיון חלוש לקרוע את כל הצינורות המציקים מגופך.

הכל הפריע לך, הקטטר, צינורות הדיאליזה, האינפוזיה, הטובוס של החמצן, הזונדה של המזון, צינורות השטיפה, הכל.

בסוף, נכנעת, נואשת לחלוטין וויתרת.

כבר לא היו לך כוחות. אם אנחנו היינו כבר מותשים, אני לא רוצה לתאר לעצמי ה היית אתה.

אמרת לי עוד לפני כן- כבר אין לי כוח, אני לא לוחם, ואני לא רואה אפילו בשביל מה.

* * *

אוגוסט 5,  2005

ניסית לעודד אותך, בחיי שניסיתי, ניסיתי לגרום לרצות לראות את העתיד.

והשתדלת, באמת שהתאמצת, אבל המשבר האחרון- כתש את אחרוני רסיסי הרצון המועט מלכתחילה שהיו לך.

החיים שהיו לך לא נתנו לך שום צורך או רצון או חשק להמשיך לרצות אותם, להילחם עליהם. גם לא ראית עתיד נינוח כלשהו.

אני לא לוחם אמרת לי פעם.

לא אתה לא היית לוחם. את היית שורד, אבל את המלחמה האחרונה לא הצלחת לשרוד.

עכשיו אתה נפטרת. נפתרת לחלוטין מקשיי הנשימה, מהקור המתמיד, מהחולשה המשתקת.

עכשיו חם לך, ונעים, יושב שם למעלה, על ענן רך ונעים.

קדוש היית.

לא היה אדם אחד שהכיר אותך ולא אהב אותך, לא היה לך ולו שונא אחד.

משכין שלום תמידי, אפילו בנמלה נזהרת מלפגוע.

אני מתגעגעת אליך אבא, ואני אמשיך לדבר אתיך.

אני אוהבת אותך, אני שמחה שהספקתי להגיד לך את זה בפעם האחרונה- יום לפני כן.

אני שמחה שאמרתי לך את זה שוב, ושוב, ושוב, ושוב.

אני יודעת שעכשיו תמשיך להשגיח עליי ולאהוב אותי.

אני אתך.

אבא.

נכתב ב 4 באוגוסט 2005