וכשאני עוצמת עיניי, ולו לרגע, ולו בכדי לשטוף את הפנים מדמעות שזולגות לפתע בלי מעצורים, תמונות פניו של אבי חולפות לנגד עיניי.
הנה הוא ברגעיו האחרונים, לא מסוגל לדבר, בגלל צינורות ההנשמה וההאכלה התחובים לו בפיו. גופו כולו מרוטש בצינורות, הנה הוא צוחק צחוק גדול מול מר בין בטלוויזיה, הנה הוא מהנהן בראשו בשקט, כאומר, גם אני אוהב אותך, כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו, הנה הוא כגבר צעיר שלא מזמן נישא, בתמונה משותפת עם אימי. הנה הוא אוחז בידי ואני ילדה קטנה.
הנה הוא, וקולו מעוות, מבקש "לטפי אותי"
אוי אבא, אני מתגעגעת אליך כל-כך.
היית נהנה מהמפגש המשותף בין אמא, אחי, אחותי, אני. מפגש שהמוות שלך יצר.
חבל רק שהיית צריך למות בשביל זה.
שקט, צנוע, אהוב על הכל, אלו ה מילים שחוזרות ונשנות בפי כל האנשים עליך.
אני מקנאה בך, בכתה אחותי, הוא ביקש ממך-לטפי אותי.
אבא שלי, אתה חסר לי.
* * *
קשה לי עם האנשים שהחלו להיכנס ולצאת. אני נמלטת לחדר שהיה שלי, והפך שלו, הדברים, הספרים של שנינו, מגובבים בערבוביה, בלי סדר, הניירות שלו, על הספרים שלי, המשקפיים שלו, תיקי חשבונות.
אני מתעטפת בהווייתו המהולה בשלי, והוא אני, והוא הוא.
בלילות שנשארתי איתו, בבית החולים, אחזתי בידו, אני חשה עדיין במגעו.
"אני לא אזמין אותך יותר" אמר לפני עשרה ימים, כשהמשכתי לקרוא בספר, גם אחרי אחת בלילה ולא הלכתי לישון בלילה שבו אושפז בפעם האחרונה.
דאג לי שלא אכלה את עיניי, והפך מצב כואב, לחצי בדיחה. היה לו הכישרון לכך.
אני עם שעון היד שלו עכשיו, השעון שקיבל ממקום עבודתו, השעון שלא הוריד מעליו כל זמן אישפוזו, השעון שמיד חיפש, עם התעוררו, מכל הליך רפואי. תמיד רצה לדעת מה השעה. להיות ממוקד.
אני מתגעגעת אליך אבא.
* * *
7 אוגוסט 2005
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
