צמח בר

ואחרי תחושת ההקלה, ששטפה אותי בימים האחרונים, הוא כבר לא סובל אמרתי לעצמי.

כבר חם לו, כבר אין לו בעיות נשימה.

חשבתי הקלה, כי כבר לא כואב לו.

ואחרי תחושת ההקלה, הגיע הכאב, הגעגוע, המחסור. שנה שלימה הוא סבל, ובמשך השנתיים שקדמו לכך – הוא הלך ודעך.

בכל זאת השנה האחרונה, ביליתי איתו יותר זמן איכות משבליתי איתו כל חיי.

ובשנים האחרונות למדתי להכיר ולגלות את האיש שרק רמזים ממנו היו בבית, כל כך שקט היה.

בית החזה שלי שורף, כואב, כל נשימה קשה עליי. מעולם לא חיבק אותי, אלא רק בשנה האחרונה, כשנלחם על כל בדל של נשימה.

מושתל ריאה היה, אלבל לא מזה הוא מת. דווקא הריאה נקלטה, והגוף לא שידר סימני דחייה.

עשרה חודשים אחרי הניתוח, ולא ידעו מה היה לו, נכנס ויצא מבית החולים.

וכשלא היה מאושפז, הגיע שלוש פעמים בשבוע לביקורות כאלו ואחרות.

מה לא היה לו?

בצקות במעיים, כיב קיבה, המוגלובין נמוך, ספירת כדוריות אדומות נמוכה, כנ"ל הלבנות, בצקות ברגליים, פוליפים במעיים, קרישי דם בשלפוחית השתן, אי-ספיקת כליות, ופרפורים בפרוזדור השמאלי, אולי גם בחדר. ובטח יש עוד כמה דברים שאני לא זוכרת, או פספסתי, או לא ידעתי, הכל אפשרי.

כל זאת – רק בשנה האחרונה. לפני כן, היה בריא. לעילא, ולעילא.

לאחר שהוכרז מותו- ניגש הרופא לאימי וביקש עזרתה- מתן אישורה לניתוח שלאחר המוות..

כה נדירים מקרים של ניתוחים כאלו- שאפילו האחות הכללית של בית החולים לא ממש ידעה את הפרוצדורה ונהלים.

אימי פנתה להתייעץ עמנו.

אפילו בלי להחליף מבטים ביננו, הנהנו.

"תודה לכם", אמר הרופא ועל פניו מזיגה של הקלה והודיה (על כך שלא יצטרך לשכנע?), "זה יעזור לנו מאוד ללמוד מה קרה, וכמובן שנודיע לכם את התוצאות".

וכשהאחות הכללית הגיעה והחתימה אותנו על הטפסים, ביקשה מאיתנו לתרום את קרניות העיניים – אלו יעזרו גם הן.

קורע לב עד בחילה היה לראות את רופאת העיניים מגיעה עם המכשור שלה, מניחה על הדלפק, לנגד עיננו, ושואלת בקול כמעט גם היכן הגופה.

בא לי להקיא כשאני נזכרת במעמד ההוא, מרחיקה את אימי וחיי ההמומים מכאב.

כלפי חוץ אני שומרת על חזות יציבה, אבל עמוק בפנים אני נשרפת.

עוד לפני שאחי ואחותי הגיעו לבית החולים, כשכבר לא ניכרו אותות חשמליים במוחו, ופעימות ליבו הלכו ונדמו לאיטן, באו הרופאים ואמר – זהו, זה בעצם הסוף, ניגשנו לראותו בפעם האחרונה.

התמוטטתי בבכי היסטרי על ריצפת החדר, הרחיקו אותי בכח, כמעט גררו אותי אל מחוץ לחדר, עוד חולים היו בחדר.

סצינה מאוד מלודרמטית. מהסרטים.

הרבה יותר מהסצינה בבית הקברות כשסובבתי את גבי לקבר בעת שהניחו את האלונקה שנשאה את גופתו אל פי הקבר ושמטו את הגופה אל מעמקי האדמה.

האדמה שבלעה את אבי.

עכשיו כבר חם לו.

* * *

כותבת כאחוזת תזזית.

מזמן כבר לא כתבתי בכמויות כאלו, ועוד בכתב יד. שופכת מעט מן הכאב לתוך הנייר.

במבחן האחרון- הסופי האולטימטיהי הוא מקבל בינתיים 7 מתוך 10. כמעט טוב היו קוראים לכך בנערותי, "כמעט טוב" זה לא מספיק עבורי. (אין לי מושג על מי אני כותבת כאן)

הכעס מטשטש כמעט את הכאב. אבל הכאב חזק, מצמית כל, שורף את ריאותיי, אני מתכנסת לתוך עצמי, לא רוצה לראות אנשים, לא לדבר איתם, אין לי כח למסיכה שעולה אוטומטית על פניי, על התנהגותי. אני בתוך חדרי כותבת בלי סוף. אין לי מצב-רוח, אמרתי לו, ולראשונה בחייו אמר, "טוב", וניתק.

בלי כעס.

* * *

7 באוגוסט 2005