לא רוצה להיות יותר באבל, שנה אני באבל, לא היה לי מצב רוח לעשות קניות, ללימודים לחידושים, לאהבות. לא רוצה להיות יותר באבל. רוצה ללכת עם אבא שלי לטיול בהייד-פארק כמו שהבטחתי לו כשיצא מניתוח ההשתלה.
רוצה שיהנה מזיווה של השמש, רוצה להינות ביחד איתו. רוצה להתחבק אותו, רוצה לשמוע אותו שוב צוחק, רוצה לשמוע את קולו כמו שנשמע בעבר לפני כל כך הרבה שנים.
לא רוצה הספדים, אמר לאמא שלי, לא רוצה כלום.
אני רוצה שתמשיכי את החיים שלך, אמר לה, יומיים לפני כן, והיא בסערת רגשות צעקה- תסתום את הפה!!
אני שמחה על כל הימים והלילות והימים שעשיתי איתו, ובשבילו בשנה האחרונה.
אני ולא אחר, מכולם, זכיתי אני לראותו, ברגעי העירות האחרונים.
לא סיפרתי לאיש, שכרבע שעה לפני שניגשו הרופאים אליו, ואחר-כך אלינו, בזמן שהאחות האחראית על הדיאליזה שניסו לעשות לו- הפסיקה את התהליך – באותו הזמן- הייתי לידו, והוא היה בהכרה מליאה, רמז לי בעיניו שהצינורות מפריעים לו. שהוא רוצה להשתחרר מהם. ואני, מסרבת להאמין, שהוא בסוף, אוחזת בידו, נושקת למצחו, מעטירה מחום ידיי לגפיו הקרות, ואומרת לו- יהיה בסדר, אבא.
ואוכלת אותי המחשבה, שאולי רצה להגיד משהו לפני ש..., ולא יכול היה, עם כל הצינורות, עוד מילה אחרונה לפני שהלך, הוא כבר ידע שזה הסוף, כבר חיכה לו, לא היה לו בשביל מה להתאמץ, שאין למה להילחם.
ואני רוצה ללכת מכאן.
ואני יודעת שבלתי אפשרי היה לשחרר אותו מכל הצינורות, ואני שמחה שיום לפני כן, הספקתי לשמוע אותו אומר לי- אני אוהב אותך, והספקתי להגיד לו- אני אוהבת אותך, אני גאה בך.
הוא הספיק להגיד לי- "לטפי אותי".
והספקתי אני ללטף אותו.
ומכולם, אני האחרונה, שחש במגעה, לפני שעצם עיניו בפעם האחרונה, וויתר סופית.
ומכולם, נפרד ממני, ומכולם – אינני יודעת איך לאכול אתך זה.
ומה שנשאר לי זה לשמור על ההצגה.
אוי, כמה אני זקוקה לאיש שיהיה לצידי, כמה הייתי זקוקה למישהו לעבור את השנה האחרונה.
אם זה לא קרה עד עתה, איך יקרה, ואני פלדה מחושלת.
* * *
7 באוגוסט 2005
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
