צמח בר

אני מבקרת את אושר מדי בוקר, השארתי אותו בבית. חתולים יותר מבני אדם- לא אוהבים שינויים.

קיבלתי אישור ממשפחתי לבקר אותו מדי יום, לדאוג לו לאוכל, לצרכים וכל השאר.

יכולתי לבקש ממישהו אחר שיעשה זאת, אבל יותר מהצרכים הפיזיולוגיים שלו- ידעתי שהוא יחסר אותי, בדיוק כמו שאני מתגעגעת אליו.

ידעתי שאין מישהו אחר שיכול למלא את החסר אצלו.

אז אנ נגשת אליו בבקרים, שוהה איתו כשעה, מחליפה לו מים, ממלאה לו אוכל, מנקה את צרכיו ומתקלחת. כך הוא מרגיש פחות נטוש. אם התקלחתי בבית הוא יודע שאחזור, אז הוא יותר רגוע.

ביום שישי בערב, לא התקלחתי בבית שלי. רק הייתי עם אושר. לאחר שיצאתי הוא הפך את קערת האוכל שלו, ופיזר את כולו על הרצפה ובתוך קערת המים.

ביום ראשון בבוקר, כשגיליתי את המהפכה הוא התרפק עליי ופעה, כאומר/מתחנן, את לא עוזבת אותי, נכון?

לאחר שאני מתקלחת אני מתפרקדת במיטה כמה רגעים, אמנם אני ממהרת לחזור לבית אימי, אבל הדקות הללו, נותנות לי כח להמשך היום- אושר עולה אף הוא למיטה, מטפס עליי, מגרגר, ודוחף את ראשו מתחת לכף ידי.

היום התכנס מתחת לשמיכה, רק ראשו ביצבץ, מונח על כף ידי, עיניו עצומוצ, וגירגורו מורגש בו בהנאה.

הדקות הספורות , היחידות במהלך כל היום הארוך הזה, אלו הדקות היחידות, בהן אני לבד, והן, הן הנותנות לי כח.

אחותי אומרת שבית אימי הוא המקום היחיד שהיא חשה בו בבית, והיא כבר מחוץ לבית כבר 18 שנים ואני מעולם לא חשתי כאן בבית. תמיד הייתי תלושה כאן, חסרת שורשים.

* * *

נכתב ב 8 באוגוסט 2005