משהו לכתוב אותו.
משהו, בוער באצבעות.
משהו חזק ממני, בלי שם, קדמוני.
זכרונות של חגים אחרים, זמנים אחרים, ימים אחרים, ערבים אחרים.
משהו לכתוב אותו, והוא כותב אותי.
ערב של חג, בלי אווירת חג של ממש, ובכל זאת משהו באוויר, אומר, חג.
חג זוטא.
חגון, חגצ'יק.
קטן כזה, לא מזיק.
לא תמיד אהבתי את החגים.
בעצם אפעם לא.
רק את החופש שהתלווה אליהם.
גם עכשיו אני לא מתלהבת, וגם זאת בלשון המעטה.
לא ממש רוצה לעבור את הערב הזה.
יהיה שם בכי, וזיכרונות, ודמעות.
הוא תמיד הקפיד לקרוא מהסידור.
גם כשלא היה לו אוויר לנשימה.
גם כשלא היו לו כוחות לנשימה, הקפיד לקרוא את סידור תפילת החג, או את האגדה.
הוא אהב את החגים.
זמן התחדשות, זה היה בשבילו.
היה נוהג מנהג של כבוד בעצמו ובחגים.
עוד יותר משהיה מקפיד בשבתות.
או שכן, וכבר וויתר כשראה שהתבגרנו ופרחנו ואין השבת משמעה עבורינו כמשמעותה עבורו.
הקפיד במקלחתו, בלבושו, בערבו של חג, עוד יותר משהיה מקפיד באירועים, תמיד בבגדים בהירים יותר משלבש ביום של חול.
נהג להמתין לנו בסבלנות שנסיים להתכונן, תמיד היה מוכן ראשון, לקדם את החג.
דחק בנו שנמהר ונזדרז, ואני שמעולם לא הבנתי את החשיבות עבורו, רטנתי ושחררתי קיטור.
לא אהב שהיינו מגיעים מאוחר לסעודה.
"החג כבר נכנס מזמן", היה ממלמל בינו לבין עצמו, "אני לא מבין למה צריך להגיע מאוחר כל כך".
מעולם לא ישב בראש השולחן, אבל הערב, יישב ברומו של שולחן, ברומו של מקום.
הלילה הוא כבר לא יקריא את הסידור, מישהו אחר יעשה זאת, אבל קולו המרוסק מחוסר חמצן ומחולשת הגוף כפי שהיה בשנים האחרונות, במקהלה עם קולם של אחרים, ימשיך להדהד בראשי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
