יש משהו ברוח הנושבת למישרין ללא הפרעה המחרמן אותי.
הולכת, עומדת על הגבעה של עירי. גבעה עם מיתוסים, שטח הבור האחרון באיזור. המקום האהוב על אבי, המקום אליו לקח את אחי ואותי בילדותינו מדי שבת.
כבר כמה ימים אני מבקשת לגשת לשם, והבוקר הלכתי.
וכשהתחלתי ללכת, משהו בי אמר, אני לוקחת אותך אבא שלי, למקום שאתה אוהב, כפי שביקשת. אבא, אנחנו הולכים לטייל.
ואתמול קטעתי את מלמול הברכות שהריץ את כל הברכות, לקחתי את סידור התפילה ובירכתי אני, ובני משפחתי, ובראשם אימי (המקפידה על מקומה של אישה- שאינו לפני הארון) אומרים אחריי אמן, כמו היה זה מעשה טבעי שאני זו שאקרא את הברכות בקול רם ובהטעמות, כשם שהיה אבי אומרן.
והערב לא היה כל כך נורא. לא נגענו בשום נושא שהיה עשוי להכאיב, השלמנו זמן שיחה שלא יצא לנו כבר שבועיים לעשות, וברגוע הלכנו בחצות לישון, כמו סינדרלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
