צמח בר

זה בסדר אודיה.

זה בסדר, להעלות את הזיכרון שלו בהתכנסויות משפחתיות.

זה בסדר, כולנו זוכרים, כולנו נושאים את הכאב בתוכנו.

 זה בסדר להגיד באמצע סעודת הפסקת הצום שהביצה-עין שאבא מכין הייתה הכי טובה וגם הקציצות.

אנחנו לא נשבר, אנחנו נעקמם את הפנים מעט, לנוכח הכאב שמביא הזכרון שמעלה האמירה הזו.

אבל אנחנו לא נשבר, ונשמיך הלאה.

כולנו מתגעגעים, כולנו חולמים, כולנו בוכים כשאנחנו לבד ונזכרים.

אבל זה בסדר להגיד דברים כאלו, זה לא יכאיב יותר ממה שכבר כואב.

אבל בכוחות מחוזקים אנחנו ממשיכים הלאה.

אנחנו חייבים, אנחנו צריכים.

אנחנו זוכרים, אנחנו כואבים.

* * *

ותמונה אחת חרוטה לי בראש, כשעלינו לקבר לגילוי המציבה, בשלושים למותו.

עמדנו מול הקבר והתייפחנו.

ומישהו מקרובי המשפחה הסב את תשומת ליבנו לבת אחותי שהתרחקה מכולם, אין לי מושג מדוע, ועמדה ובכתה לבדה, וכשמיהרנו אליה, קראה בכאב ובבכי, "למה הוא היה צריך לסבול כל כך הרבה?".

כן.

למה?

קשה לי להתנער מהתמונה הזו.

אני גם לא מנסה.

* *

אני כואב, משמע אני חי.

* * *

יום נפלא להתחיל אותו בבכי.