צמח בר

יושבת מול המחשב, פותרת פאזלים באינטרנט, הבית שלי מהפיכה, תהו ובוהו, בוקה ומבולקה, לא החלפתי מצעים כבר שבוע, לא שטפתי כלים מהבוקר, או שאולי מאתמול בערב. לשטוף את הריצפה לא שטפתי קצת יותר מכך, לפחות אושר מכריח אותי לטאטא כמעט כל יום, אחרת האבק מהשיפוצים שבעל הבניין החליט שהוא רוצה לעשות (חיצוניים בלבד) היה מגיע למפלס מסוכן.

השקיות של הקניות מהצהריים שעשיתי תוך כדי בליינד דייט, או שהיה זה בליינד דייט תוך כדי קניות שישי עדיין מפוזרות על הרצפה, שולחן המחשב בלתי נראה מלבד הקטע עליו העכבר, על השולחן בפינת הסלון (אפעס) מפוזרים ניירות שאני צריכה לטפל בהם, ספרים שאני רוצה לקרוא, דיסקים של תוכנות ומוזיקה שאני צריכה לשים במדפים (למדף?), ערימות של נעלים, סנדלים ומה שביניהם על הריצפה, סל כביסה מעט גדוש, ואני לא זזה.

* * *

עלה בדעתי, שאולי אני באה מהר מדי.

אולי אני הולכת מהר מדי, אולי אני מצפה ליותר מדי.

אני רגילה שהם כולם שלי כבר בפגישה הראשונה, ואחרי שבועיים הם כבר רוצים שנעבור לגור ביחד ואחרי שנה אני הולכת.

ואלו מערכות יחסים שאני כבר לא רוצה.

אולי אני צריכה להתעשת ולמשוך במושכות לשם האטת הקצב שלי, בכדי להתאים עצמי (לפחות מבחינה הזו), לקצב קצת יותר איטי קצת יותר עמוק, קצת יותר ממצה.

והאמת יש להגיד, דווקא טוב לי עם קצב יותר איטי.

לא טוב לי עם הלחץ והמהירות שאפיינו אותי בעבר.

אני רוצה קצת יותר לאט.

לא רוצה הצהרות אהבה-לא אחרי 30 דקות מאז שנפגשנו לראשונה.

* * *

רואה בעיניים שלך שאתה חומד אותי,

ידיך נשלחות אליי לחבקני,

ואני חסרת ביטחון,

נשענת על הביטחון המוכר של תשוקתך.

לא רוצה ביטחון של תשוקה,

כן רוצה וודאות של אהבה,

מוכרת, ידועה, שליווה,

עם סערות אחרות משידעתי עד כה.

* * *

אתם יודעים, ואני מניחה שלא רק אני כך, שכשאני נפגשת עם מישהו חדש, אני חסרת ביטחון לגבי המראה החיצוני שלי, גם אם אני הולכת בידיעה מראש שאין ולא יהיה, ואני לא רוצה עם האיש הזה מאומה?

ולמרות שאמרתי שאני כבר יודעת שאני יפה, ולמרות שאני יודעת מה המראה החיצוני שלי (עסיסי יואו קנואו) עושה לגברים, ולמרות שאני יודעת, שיש בי הרבה יותר מהמראה החיצוני שלי (אבל איזה גבר שם לב לכך בפגישה הראשונה?), עדיין בדקתי בחלונות הראווה ברחוב את עצמי בביקורתיות יתירה, ציקצקתי בלשוני, ושאלתי את עצמי, האם הייתי צריכה ללבוש פריט אחר ולאו דווקא את זה.

וישבנו ביחד, והוא ליטף את לחיי (בשאיפה כמובן ליותר) וידו הייתי חזקה וגדולה, כמו שאני אוהבת, וחפנה את פניי, ובכל זאת לא יכולתי להימנע מלחשוב על מישהו אחר, שכבר היו לאחריו עוד.

* * *

אני דווקא מרוצה מהסלקטיביות שפיתחתי לאחרונה, ואם בעבר נקטתי בגישה של

if you can't be with the one you love, love the one you are with

הרי שהיום משפט כזה מעורר בי גועל נפש.

מה שכן, אפשרויות הבחירה שנותרו בפניי כבר הרבה יותר מצומצמות וגם אני כבר לא אטרקציה, כך שירבו האנשים שיעקמו את האף ויגידו – בגילך , את לא צריכה להיות בררנית, אמצי לחיקך את מי שרוצה בך ותגידי תודה על כך שהוא זוכר לאן לחזור בלילה (במחי פיסקה אחת הפכתי את עצמי למקרה אלצהיימר סניליות או סקלרוזה מתקדמת), ומדי פעם עוברת מחשבה תועה שאולי אני בכל זאת צריכה להסתפק באותו אחד שבעבר הלא רחוק, נחשב בעיניי לפסגת השאיפות, והיום אני לא מוכנה להתקרב אליו אפילו במרחק של עמוד חשמל מחוזי.

אבל אני מרוצה מהחיים שלי כמות שהם, או מהכיוון שהם תופסים, כן אני לבד עכשיו, ולא הייתי רוצה להיות לבד (מבחינת זוגיות) אבל, עם האופציות שיש לפניי, אני מעדיפה להיות לבד.

ואולי יום אחד, אבא שלי יביט מלמעלה אליי, וימצא אותי "מסודרת", כמו שתמיד קיווה לראות אותי.

* * *

שבת שלום לכולם.

אין סמליל של נשיקה?

אז חישבו לרגע שזאת נשיקה,

והנה החיבוק.