אני מביטה בקופסת שוקולדים של 'עלית' היא מעוטרת בציור בצבעים חמימים- צבעוני עד מאוד. אני מביטה בו, בציור, ואומרת לעצמי- ככה אני רוצה לצייר. האמירה הזו מפתיעה אותי- אני לא מציירת בצבעים- אני רושמת , על פי רוב- בעפרונות ובפחם, מעט בעפרונות מים.
מאז היותי ילדה לא ציירתי בצבע- כמעט תמיד אני רושמת, מעולם גם לא ראיתי את עצמי מציירת, בטח לא בצע, בטח לא בשמן.
ועכשיו , ככה אני רוצה לצייר.
* * *
אני נמצאת בחדר שבו העברתי את שנות התבגרותי, מביטה בחלון. בשדה הבור שהיה פעם ממול, צמח בניין מגורים בן 8 קומות, במפעל הנטוש שהיה פעם 'עסיס' צמחו, מזמן כבר, 2 בנייני משרדים, הקרויים בשמם של אלו שכבר אינם קיימים. אם הייתי יכולה לראות את קו הרקיע הייתי אומרת/כותבת שהוא משובץ כולו בבניינים, כבר אין שום טיפת ירק, עץ, או ריאונת ירוקה בפינה הזו של העיר.
זה מעציב אותי לראות איך אנחנו כולאים את חיינו בקוביות של בטון ומתכת.
נושמים אוויר מלאכותי ומסונן של מזגנים, החוצצים בינינו ובין החום הנורא, אבל גם מונעים מאיתנו לשמוע את ציוץ של ציפורים בבוקר, ציפורים שגם כך הן הולכות ונעלמות מפאת מחסור במקומות קינון.
על אדן החלון, במרווח בין הסורגים בחדרו של אחי, יונה מקננת, בתחילה כשעוד היינו בודקים לשלומה, הייתה מפנה עין חרדה, עכשיו כבר למדה שאנו רק בודקים מדאגה לשלומה.
* * *
לילה.
אני גמורה מעייפות, מנסה לישון. המחשבות רצות לכל הכיוונים, פתאום אני אומרת לעצמי-
אבא שלי מת.
יש לי סחרחורת ובחילה אוחזת בגרוני.
הוא מת, אני רוצה לצעוק ולדפוק את הראש בקיר. האבא שלי מת.
אני לא מאמינה שזה קרה לו.
במשך כל השנה האחרונה סירבתי להאמין שהוא ימות.
הוא מת.
אני לא רוצה שהוא-
מת!!!
למה?
למה?
למה?
* * *
נכתב ב 8 באוגוסט 2005
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
