"שמנה", מלמל האיש הגבוה ומשך אותי אל בין זרועותיו.
"מכוערת", נשף לתוך אזני ונשק ארוכות לצווארי, ואני התמתחתי בתוך החום הנעים של זרועותיו, מעקלת גבי ומתחככת בבד המחוספס של מכנסי הג'ינס שלו.
"תזמיני אותי לתה?", שאל, כשעמדנו לפני הכניסה לבניין מגוריי.
עוד בליינד דייט.
הפעם ידעתי מראש, ואף אמרתי מראש, לזו שהבלוג שלה חסוד מלהזכירו שם, שהמירב שיקרה, זה שהפגישה תיגמר במיטה.
שעתיים ויותר, ישבנו ושוחחנו בבית הקפה הקטן בפיאצה לא רחוק ממקום מגוריי.
אם המלצר לא היה מגיש בהתנצלות, את החשבון, "אני סוגר", לא היינו שמים לב לשעות שחלפו להן.
הוא ליווה אותי הביתה, ממשיכים לשוחח לא מחליפים בדל של מגע.
"רגע", אמר, "רק אגש לבדוק את האופנוע".
* * *
אולי העובדה שידעתי מראש, שאין סיכוי למשהו עתידי ארוך טווח, התירה לי להינות מהפגישה איתו, מהשיחה הקולחת. אי ספק האיש מעניין. והצלחתי להקשיב, מבלי להתאמץ, כי לא היו לי את המחשבות שלי להתגבר עליהן.
בכל פגישה עיוורת, כזו שמגיעה מאתרי ההיכרויות, יושבים שני אנשים ומודדים זה את זו בעיניים, ובמחשבות, שוקלים, ובוחנים- האם היא מתאימה לי? האם זה האיש שארצה לחיות איתו? כל משפט שנאמר, כל מחווה קטנה, חיוך, כמות הסוכר שבוחשים לתוך הקפה שהוזמן, קפה או תה? סלט, או כריך (מי אוכל בפגישה עיוורת???), הכל מצטרף למאגר נתונים אחד חדש וגדל בהתמדה, והמעבד באחורי הראש פועל כל הזמן.
הפעם הייתי קשובה לגמרי, ידעתי שאין צורך להפעיל את מאגר הנתונים, אין צורך לפנות מקום, ומשאבי חישוב.
אולי האיש ישמור על קשר, אולי אני לא ארצה, אבל, אין כאן סיכוי לקשר מהסוג שארצה בו, ולכן התרווחתי בכיסא, נהניתי מהקפה (ביקשתי חזק, והוא קיבל אותו, למה ברירת המחדל היא שהגבר הוא זה שרוצה את הקפה שלו חזק?), והשיחה בינינו, זורמת.
* * *
ובין כל הבליינד דייטים הללו, החיפושים, התהיות, הבדיקות, הטלפונים, המיילים, כל הכרטיסים הללו, הסינונים, בין כל אלו, עמוק בפנים, בוערת גחלת באש תמיד, בוערת ולא נאכלת.
והגחלת הזו, היא אמונה עמוקה שמתחזקת מיום ליום (בניגוד לציפיות), והאמונה הזו אומרת- אי-שם קיים האיש שנועד לך. ואת תמצאי אותו, כשיבוא הזמן, והוא ימצא אותך.
המשיכי להאמין שהוא קיים, המשיכי להאמין, ש
כמוך, גם הוא מפלס דרכו בסבך המבוך אלייך.
כמוך הוא עדיין שואל שאלות.
כמוך הוא עדיין לא ואל את השאלות הנכונות.
ואני עדיין מאמינה, ובמקום להתאכזב שהוא עדיין לא הגיע, ובמקום שהאמונה תלך ותדעך, היא מתגברת והולכת, מתחזקת והולכת. חזקה יותר מאי פעם.
אני קוראת לו.
אני קוראת לך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
