צמח בר

תנו לי להיות לבד.

תנו לי להתאבל על אבא שלי בכוחות עצמי.

ומתוך האבל עולים בי רגשות שאני מתביישת בפני עצמי להודות שעלו בי. מן תחרותיות מסויימת מול אחי ואחותי- שאוספת כל בדל של זיכרון שלי ממנו, וסופרת אותם מול הרגעים שלהם איתו, כאומרת לי יש יותר מלכם.

ולפעמים אני נעלבת ממני עצמי- כשאני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לבכות, לא מסוגלת להתאבל מול קהל, לא מסוגלת ליצור דרמה.

ואני מנסה לנחם את עצמי, הלא התאבלתי וכאבתי ונחנקתי וביכיתי בלי סוף בשנה האחרונה, ועכשיו בשעת האבל על מותו האמיתי איני מסוגלת כמעט להזיל דמעה.

רק בחדרי חדרים נושכת בשפתיי, שורטת את עורי, דופקת את הראש בקיר ובוכה בלי הצוגת ראווה.

עכשיו אנחנו קולטות שאחי לא התקלח ולא החליף בגדים כל השבוע, בעוד שאני הלכתי כל יום והתקלחתי בבית שלי, אחותי ואימי התקלחו כאן.

ויכול להיות שזו הסיבה לזעפו בתחילת השבוע, למרות שזה היה מוסכם מראש.

עוד כמה דקות יגיע מישהו להושיט לנו יד ולהקים אותנו משבתנו, ונעלה לקיברו של אבי.

יש לי בחילה וגוש בגרון, כמו עומדת לפני בחינה קשה.

* * *

נכתב ב 10 באוגוסט 2005