צמח בר

השתנית, אמר,

ובעצם, לא.

קבע.

עינייך,

נשארו אותו הדבר,

רכות,

אבל נימה של פלדה עוברת בהן.

חשבתי עלייך,

כל השנים הללו,

אמר בהתקרבו אליה,

כדי חוט השערה.

ידייך,

נשארו אותו הדבר,

רכות,

אבל מסוגלות לשאת כל דבר.

תמיד היית,

בפינה של ראשי,

של לבי.

פניך,

ריחפו לנגד עיניי.

קול צחוקך,

המתגלגל,

חיבוקך,

החם.

'היא' ידעה את זה.

כל השנים.

ידעה, ולא אמרה מילה.

אני לא ידעתי,

ו'היא' כן.

חסרת לי,

וליטף שיערה,

התגעגעתי,

וחיבק כתפיה.

עיניה,

קשות,

משנים של בדידות,

הורמו אליו,

חוקרות, בודקות,

שואלות.

לא מצאה את שחיפשה.

הסתובבה, והלכה.

* * *

פרוזה בשורות קצרות את כותבת, קבע אותו אחד, שמסיים עכשיו את הדוקטורט שלו בספרות.

אולי, אולי זו פרוזה, אולי זה בכלל לא שווה את ההגדרה בכלל.

אני יודעת רק שזה נכתב בי, ותו לאו.