ובאיזה שהוא, נמאס לך לחיות לבד.
נמאס לך שאין מי שיכין לך תה כשאת חולה, או ידליק את הדוד עוד לפני שאת מגיעה קפואה, וזקוקה לרחצה, נמאס לך שרק החתול מחכה לך בכניסה לבית.
נמאס לך שאין עם מי לדבר חוץ מהקירות בבית.
נמאס לדעת לדעת שאין מי שיקנה לך מרק עוף עם אטריות.
או ירד למכולת, או ילך לקנות תרופות, נמאס לך לישון במיטה לבד, למרות שהחתול דואג לחמם לך את הרגליים.
באיזה שהוא שלב, נמאס לחיות לבד, לכבס רק לעצמך, להכין אוכל רק לעצמך, לדאוג רק לעצמך.
זה נמאס, גם אם את נורא אוהבת את זה.
כבר אין כח לחיות לבד.
* * *
קר לי, מלמלתי לעצמי, בעודי מתמסרת בעונג לזרם המים החמים .
צמרמורת עברה בי, בירכיי פקו ונשענתי על הקיר המצופה חרסינה (מכוערת).
אני חולה.
שוב.
ברונכיט.
שוב.
בפעם השניה מזה חודשיים, השלישית מזה חצי שנה.
משהו כאן לא נורמאלי, משהו כאן לא בסדר. אני מודעת לכך שרוב המחלות הן פסיכוסומטיות, וכל כאב יש הסבר נפשי. ,אין מחלות, יש אנשים חולים" אמר הרמב"מ. קטונתי מלא להסכים איתו.
אבל, זה, כבר לא לעניין.
אם יש לי משהו להגיד, אז תגידי!!!
* * *
כסף, כסף, כסף, כל חיי סובבים סביב הכסף, או יותר נכון חסרונו.
מאז גיל 16 אני במינוס, חיה לוקחת הלוואה בכדי לכסות אותו, וברגע שתשלומי האחת מסתיימים אני לוקחת נוספת. חיה מהלוואה להלוואה.
בשנים האחרונות סמכתי על אבי שיזרוק לי מדי פעם כסף, כפי שאכן עשה לא פעם, נתן לי פה ושם כסף, הכניס כסף לחשבון הבנק.
זה סוג של חוסר בגרות נפשית, אמרתי לפמה, בריחה מאחריות, חוסר נכונות להכניס את עצמך למסגרת מוגבלת, לתקצב את עצמך.
איך יש אנשים שמעולם לא היו במינוס, איך הם מצליחים.
לאמיתו של דבר, בראיה רציונלית ומפוכחת, זו לא כל כך בעיה לחיות בתוך מסגרת הפלוס.
אם זה אכן כך, אז למה אני לא מצליחה?
* * *
משיכת יתר של משאבים רגשיים.
*
משיכת יתר של משאבים גופניים.
*
משיכת יתר של משאבים כלכליים.
*
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
