צמח בר

ובחלומי אני נכנסת הביתה, והנה אבי עומד לפני, נראה כפי שהיה צריך להיראות, אילולי המחלה.

ואני אוחזת בליבי, מאבדת שיווי משקל, ומחפשת להישען בגופי על המשקוף.

מה? אני שואלת בבעתה. והוא נעלם.

אימי ממהרת לגת אליי, ואומרת- חשבתי (נו?) שזה יעשה לך טוב. אמרה.

אני מביטה סביבי, בני משפחתי.

לא זה לא עשה לי טוב, אני ממלמלת. לא עשה טוב.

וממשיכה להיכנס הבייתה.

ואחר כך כשהתעוררתי, נזכרתי וחשבתי.

אני מתגעגעת לאבא שלי. זה הרי ברור. מתגעגעת לחיבוקו, אפילו החלוש. אפילו למחלה שלו אני מתגעגעת.

מה לא הייתי נותנת בכדי להיות במקומו.

אבל- הוא שם, ואני כאן.

ובחלום- אמא שלי- זו אני, האני, הבלתי מודע, שעלה ופרץ החוצה, ולבש את דמותה, בניסיון להגיד לי.

בכדי להוציא החוצה משהו, בכדי שאתמודד.

ובחלומי- אמא שלי זו הדמות שהאלטר-אגו שלי החליט ללבוש

ובחלומי אמא שלי זו אני.