יש לך ברונכיט ברונכיט, אמר אתמול הרופא, ציקצק בלשונו במבטא שרמנטי ורשם עוד שלושה ימי חופשת מחלה, בנוסף לשלושת ימי המחלה שכבר השלמתי.
אולי אני באמת חולה, הירהרתי, רגליי כואבות בכאב שמזכיר התכווצות שרירים של מאמץ ארוך, ומספיק שאני אשטוף שתי כוסות, צלחת (אחת-קטנה), ואת קנקן התה, בכדי שאתעייף.
טוב, האחרון אולי לא קשור.
בברונכיט אין חום, אבל קשה מאוד לנשום, משתעלים, שורף בחזה, הראש כואב, הסינוסים, ואני חלשה מאוד.
אז אולי אני באמת חולה ולא עושה את עצמי.
אפילו לא היה לי חשק לצאת היום.
אולי תבואי לישון כאן, הציעה אמא שלי.
לא אמרתי, אני רוצה את המיטה שלי.
אבל כאן אני אטפל בך.
אין מה לטפל בי, אמא.
אני אכין לך מרק.
יש לי מרק. תודה.
טוב אשלח לך, עם אחותך או עם אחיך. מי שיגיע קודם.
אולי בכלל תעברי לגור כאן? הציעה בפעם האלף מי יודע כמה, מאז שאבא נפטר. תחסכי את הכסף.
לא.
את לא רוצה ללמוד?
הלוואי ויכולתי לחזור לאוניברסיטה.
אז תחזרי, אני אממן.
לחזור, זה אומר לעזוב את העבודה.
שתקה, חושבת.
אז תחזרי לגור כאן, ותוכלי לחזור ללמוד.
לא. לא עוזבת את החתול, תקבלי אותי עם החתול?
תעזבי את החתול, מה יותר חשוב לך, הלימודים או החתול?
החתול.
והיא השתתקה.
לא ציפתה לשמוע ממני את התשובה הזו.
יותר מאוחר, בשיחה אחרת.
חשבתי על זה, בואי אליי עם החתול, אני אסתדר.
(היא לא סובלת חתולים, בעירקית "ביזונה" זה חתולה).
ובשיחה אחרת עם אחי- אמר הוא (בלי לדעת על השיחה עם אימי) - ההחלטות האנוכיות שאנחנו עושים הם ההחלטות שמתבררות כהכי טובות גם לסביבה.
למות, כשהרופא קובע שאין לך זרמים במוח, ואין לך פעימת לב, ואז הגוף שלך נקבר מתחת ערימה של חול, זה מוות קטן.
המוות הגדול, זה כשהגוף שלך ממשיך ללכת ולעבוד ולתפקד, אבל הנשמה שלך כבר איננה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
