קשה לי לחזור לכתוב את כל הזיכרונות הללו.
אולי בגלל מרחק הזמן, אולי בגלל המעטה הקשיח שכיסיתי את הזיכרונות הללו, בכדי שאוכל להמשיך, לפחות ברמה מינימלית בחיי היום-יום.
לא קל לנהל רומן עם גבר נשוי.
גם מבחינה רגשית, אבל אני מדברת על הבחינה הלוגיסטית.
גרתי אז עם ההורים שלי, וניתן היה (ועדיין) לקרוא על פניי את כל מהלך רגשותיי.
פלאפונים לא היו אז, לפחות לא בתחילתו של הסיפור. ואינטרנט- וכל שאר תוכנות המסרים המיידיים- עם סיסמא ובלי- מי חשב עליהן.
אבל הסיפור של שנינו הצליח לשרוד ועלה ו"פרח" במשך ארבע שנים.
אני לא אומרת שזה היה בלתי אפשרי- לא המצאנו את הגלגל, אלא שהיום מעט יותר קל לבצע פעולות חמיקה טלפוניות, או סתם לתקשר מתחת לעיניהם של הסובבים אותך.
רציתי לכתוב שהאיש הזה היה האדם החכם ביותר שפגשתי בחיי.
אבל כשחשבתי על המשפט שאלתי את עצמי עד כמה הוא באמת חכם, עד כמה אני חושבת שהוא חכם. עד כמה מהמשפט הזה, הוא שקר ששיקרתי לעצמי.
בעצם הבנתי שעשיתי לעצמי שקר כל השנים הללו.
האיש אמנם לא טיפש, וחכמתו היא חכמת חתול רחוב, ערמומי, תחמן, חמקן ומניפולטור, המלווה בתכונות של זיקית אנושית המתאימה עצמה לסובבים אותה.
לא מזמן פגשתי מישהו שנכח בתחילת הסיפור. כשדיברתי על האיש- מועקה, אמר לי- בעצם מבחינתך הסיפור עוד לא נגמר.
ואני שכל כך רציתי למצוא חן, וכל כך לא רציתי לשמוע את האמת- גם לא מפי שלי, שללתי מכל וכל.
אבל את האמת יש להגיד- גם אם היא לא נעימה, ולא רוצים לשמוע אותה- הסיפור הזה מלווה אותי הרבה מאוד זמן, הרבה יותר מדי זמן. גם אם הוא השתלב נפלא בסיפור אחר.
הגיע הזמן לסגור אותו. הוא מעכב מבעדי הרבה יותר זמן.
והשילוב של הסיפור האחר- שמלווה אותי לאורכה של תקופה יותר ארוכה- תארו לעצמם- שני אלו שלובים זה בזה, ורק בשנה האחרונה, הבנתי, שהם שניהם אחד, שני אנשים, שני סיפורים ארוכים, ובעצם זו רק אני, וזה רק סיפור אחד. סיפור של רמיה עצמית, סיפור של התעללות עצמית, סיפור של הזנחה עצמית, סיפור של אפסות עצמית.
לשני הסיפורים יש אלמנטים של ביטול עצמי שלי למול שני הגברים השונים כל כך וכל כך דומים.
בשניהם יש אלמנטים של התעללות נפשית- של כל אחד מהם בי, ושני הסיפורים כל אחד לחוד, כמובן, הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. הדבר שלא היה ידוע, הוא כמה זמן יקח לכל סיפור לגווע ולהפסיק להשפיע על חיי.
המצחיק- שהאחד, יודע על השני מועקה, רדוף על ידו, חושב שמועקה הוא האקס המיתולגי ומנסה (בדרכו שלו) לגרש את השד, ואת צל צילו של השד, בחשש, שמעולם לא נאמר, מפני השוואות.
אף אחד משניהם הוא האקס המיתולוגי, ואף אחד מהם אינו מקור להשוואות מול שאר הגברים עימם הייתי בקשר, אף אחד מהם באופן עצמאי.
השילוב הקטלני של שניהם ביחד, שלובים בזיכרון גופי, הוא שהפך לרועץ כל ניסיון למערכת יחסים אחרת שניסיתי לקיים.
רציתי לכתוב פעם ספר, שיספר את סיפור זיכרונותיי מחיי עם מועקה, על הדברים הטובים שחלקנו, והדברים הרעים שהרחיקו אותנו זה מזו.
אמרתי לעצמי, לכאורה בניסיון לדחוק בעצמי לכתוב, שעד שלא אכתוב לא אצליח לנקות את המערכת הפנימית שלי ממנו.
אבל עכשיו אני חושבת שדווקא אני היא שסגרה את הדרך מפני סלילתה לכיוונים אחרים.
כמובן שלא כתבתי, ולא הבנתי מה ולמה מחסום הכתיבה.
והמחסום נמשך שנים. והזיכרונות הפכו מעורפלים.
היום אני חושבת שעשיתי מניפולציה ריגשית על עצמי- והלא בעבודה עצמית אני כל כך מעולה.
לאו דווקא אי-הכתיבה היא שלא ניקתה את המערכת.
אני היא זו שלא הייתה מוכנה לנקות את המערכת. העליתי אל נס את סיפור חיי עם מועקה, הפכתי את זיכרון האהבה שלי אליו לדבר פסאודו מקודש/מקולל באותה המידה, ובכך העמדתי חומה שתמנע מבעדי להמשיך הלאה בחיי, למצוא זוגיות נאותה. מערכת יחסים ראוייה.
ריחמתי על עצמי, והעמדתי את עצמי לראווה, "ראו עד כמה יש לרחם עליי" כך זעקתי קבל עם ובלוג, ואמנם הפרדתי בין כאן לבין שם- אך מעולם לא הסתרתי ומעולם לא הסברתי לעומקו של עניין את משמעות ההפרדה, אולי בכדי לשמור על מסך המסתוריות, ובכך להעלות את רף ההתעניינות.
זה אולי נראה כמו סוג של סיכום, אין לי מושג- זה עשוי להיות סיכום, או סיכום ביניים.
בינתיים זה סיכום עבורי.
ונשאר לי עוד כל כך הרבה על מה לכתוב על ימי שישי בצהרים, גם את זה ידע האיש ההוא והזכיר לי, לא שהייתי צריכה שיזכירו לי- עת היינו הולכים לשוק הכרמל, ואחר כך בכרם, מנה קומפלט אצל הסורים, או מרק תימני את סיסי- שבישל על פתיליות, או ארוחות הצהריים אצל חוגי- שבינתיים פרש לו לעולם הבא.
על סצנות הקנאה שערך לי, על הקנאה שלי- דבר שלי היה לפני כן, ובטח ובטח שלא אחרי כן- הוא עורר אותה בכדי לחסות בצילה.
על ההערכה והקידום שקיבלתי איתו ובלעדיו, על כך שלא היה זז בלעדיי, על כך שנשמתי אותו, וידעתי כעסו, גם כשהייתי במרחק של קילומטרים ממנו.
על כך שהייתי בוכה בלילות כשנאלצתי להתרחק ממנו.
על הפרידה הראשונה שאני יזמתי, לאחר שלוש שנות ריבים.
על המהלך שהובלתי אותו אליו, ושזירז (כך אני מניחה) את חורבנו של מקום העבודה המשותף, שעזבנו ביחד בשאיפה להביא אותנו לעתיד משותף- טוב יתר ולפתור לפחות חלק מן הבעיות שלא הפסיקו ללוות אותנו.
על ילדיו- חלקם מבוגרים ממני, שחברו אלינו, אשתו, אימי, משפחתי, נכדיו, חבריי.
אבי, שחששו שהוא ייקח ממני כספים- למען האמת- זו הייתה התקופה היחידה בחיי שלא רק שלא הייתי במשיכת יתר, אלא הזמן היחיד שבו הצלחתי אפילו לחסוך מעט (נשרף כבר ממזמן), כסף כמובן- משיכת היתר של הרגשות- עליה אני לא מדברת.
על השקרים, הבגידות, הכאבים, המלחמות, ההזדקקות הנואשת.
על כל אלו, ועל עוד הרבה יותר, יש עוד לכתוב, אבל אולי הגיע הזמן, שלא להיאחז בתירוצים ישנים, עלובים תפלים ולא ממש נכונים, ולתת לעצמי להמשיך הלאה למקום שאליו אני צריכה להגיע.
הקטע למעלה נכתב בסביבות תחילת ספטמבר 2005, במחברת.לפני יותר משבוע הוא הוקלד. אבל נשאר במגירה.
התעתדתי לפרסם אותו בשני בלוגים שונים.
אבל חיכיתי. אין לי מושג מדוע ולה. אולי מכיוון שהוא נראה כסוג של סיכום או סגירה, ואני הלא לא אוהבת להתחייב, או בכלל דבר סגורים.
אתמול הלכתי לישון בידיעה שהיום אני אפרסם.
בלילה חלמתי.
חלמתי שאני עם איש1 בסופר קונה מצרכים לשבת. ירקות, גבינות חלות. הוא קונה בכמויות עצומות, גם אם רק שנינו נהנה מהקניות הללו. כך הוא תמיד.
המשכנו ללכת עם העגלה והוא הפך להיות מועקה, שהכניס אותי למשרדו, ביקש להמתין לו, ושם מעלעלת בניירותיו, אני רואה בקשת התקבלות לעבודה על שמי.
כשחזר, אמר- אה זה ממרץ, ישן. אבל תראי אפשר למחוק את התאריך ואז לרשום חדש. והוא פונה למכונת הצילום עם הטופס.
אני ישובה מסתכלת על גבו, ואומרת לעצמי, אבל אני עובדת, לא ביקשתי לעבוד כאן. הוא מחליט עבורי?
אולי זה סיומה של תקופה, גם כל התהליך שאני עוברת בימים האחרונים הוא סיומו של הגלגל שהחל להסתובב לפני יותר מחמש עשרה שנים.
אולי הגיע הזמן באמת לרדת מהקרוסלה ולהמשיך ללכת הלאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
