צמח בר

וכשמתחיל הגשם לרחוש במרזבי ביתי (כמה ציורי ולא נכון), אני קמה לתחיה, מוחאת כף כל כף באושר כילדה קטנה שקיבלה סוף כל סוף צעצוע נחשק, רודת לעצמי ללא כל קשר למוזיקה הנשמעת דרך רמקולי המחשב.

אילו הייתי יכולה להרשות לעצמי (בריאותית) הייתי עוטפת עצמי ויוצאת לשוח בגשם.

אולי בפעם הבאה, אני מנחמת עצמי, כן  ירבו פעמים נוספות שכאלו.

* * *

"את חולה. יורד גשם. אין דילמה." סימסה לי פמה בפסקנות, כשאלתי לדעתה בבוקר האם לצאת לעבודה, אם לאו, חוככת בדעתי וזקוקה למי שיניע אותי לכאן או לכאן.

אתמול עוד החזירו אותי הביתה, עד שאבריא לגמרי. לא רצו שאשתעל ואפזר עליהם את החיידקים שלי.

וכן, אני עדיין משתעלת. מעט.

וגשם.

אז חזרתי לטריינינג, ואני לא אלך לעבודה.

מה יעשו?

המירב שיכולים לעשות זה לפטר אותי.

וממילא, כן, ממילא.

עדיין לא מוכנה לראות את המילים שאני מרשה לעצמי לחשוב אותן,  על המסך, מולי, כחוזה מחייב ביני לבין עצמי.

גשם.

דבר נפלא לכשעצמו.