צמח בר

הפועל הערבי שעובד בשיפוצי הבניין בו אני גרה קשר בבוקר לידית הדלת ערימה של בלוני יומולדת והמתין בסבלנות לראותי מגיחה מבעד לדלת.

יומולדת שמח הוא מאחל.

אבל זה רק בעוד חודשיים, עניתי.

אני לא אהיה כאן בעוד חודשיים, אמר הוא, אז מראש אני מאחל לך.

זה הזכיר לי את ההוא, לפני שנים, שהיה מחזר באופן דומה.

עבד כנהג משאית, וכשהיה מגיע למשרד שלו- שהיה לא רחוק מהמשרד שלי, היה עובר לשתות קפה, ולמעט שיחה.

תמיד היה מביא לי פרח, או בלון, או סתם אבן יפה שפגש בדרך וחשב שאני אהנה או אוהב לראות.

היו פעמים שידעתי שהוא עבר בלילה במשרד וחשב עליי, כי המעקה של המדרגות למשרד היה כולו עטוף בבלונים, או בפרחים, או בצדפים של ים.

הבוס שלו, והבוס שלי נהגו לאמר- הוא מאוהב בך. מדוע את מתעללת בו?

ואני- ידעתי ושתקתי מולם.

בחרתי שלא לראות אהבתו.

לא להראות שאני נהנית ממנה, מתבשמת, חוסה בצילה. היא נתנה לי כח. כחה של אישה נאהבת.

הוא לא ידע להגיד אחרת, ואני, בכך אין אני שונה מאחרות, זקוקה הייתי שיגידו בפה מלא.

גם היום, הוא מתקשר מדי פעם, כועס עליי שאני לא מתקשרת כשאני זקוקה למשהו.

בלונים ליומולדת.