צמח בר

הוא נעור לאיטו, אוסף את אבריו וחלקי נפשו שהתפזרו במהלך הלילה.

אני צריך להתקשר לברר מה קורה עם... אמר לעצמו והפסיק. שבת. אין מי שיענה.

שבת.

עוד שבת. אמר לעצמו במיאוס.

לפתע נזכר וחייך לעצמו, היא הייתה כאן אתמול, אף נשארה לישון.

גישש לחפש אותה לצידו, עדיין עיניו עצומות. אין, המיטה ריקה.

החלמתי?

פקח את עיניו, על הכר לצידו, שקערורית, ראש שקע כאן במנוחה.

היכן היא?

קם, והחל לחפש בבית.

אור מוזר בבית. שנתיים גר בדירה הזו, מעולם לא האיר הבוקר באור שכזה.

כמו הקירות נגהו.

עבר בחדרים השונים. לא כאן, ולא שם.

עמד בחדר המגורים, תמה.

נשם עמוקות, והריח את ריחה, ארומת גופה שכמותה מעולם לא הגיעה לאפו.

אה, המרפסת.

אכן, היא ישבה שם. גיווה ישר, בשיכול רגליים, לגופה גופיה קצרה, ותחתונים, עיניה עצומות, נושמת עמוקות בשקט.

עמד וזן עיניו בה.

היא רזתה מעט מאז פגש אותה לאחרונה, רגליה כמו נתארכו להן, מותניה הוצרו, אפילו יפתה עוד יותר משהייתה, לא חשב שדבר כזה אפשרי, להיות כל כך יפה.

רעבונו אליה, לפתע הסתבר לו, היה לא רק גופני. הוא כמה אליה, כמו אדם הצמא למים במדבר.

לא רצה להפריע לשקט שלה, ולא יכול היה להינתק ממראיה.

עמד והביט בה.

אני רוצה שתהיי אישתי, הינשאי לי, שנהיה תמיד ביחד, אמר במחשבתו את שלא העז מעולם לחשוב בקול רם, וקולה ענה לו בתמיהה במוחו- אני שלך, ראה ששפתיה לא זעו, ולא הבין.

אני מאבד את השפיות,חשב, אם זה עדיין לא קרה.

היא לפתע חייכה, פקחה עיניה, ואמרה בקול שקט- דווקא לא.

הוא כרע על בירכיו והטמין ראשו בחיקה.

היא אספה ראשו אליה, חפנה פניו בכפות ידיה ונשקה על שפתיו.