צמח בר

חדר בית מלון, או אולי בית הארחה, או צימר.

לא אישי, אבל בכל זאת לא מנוכר לחלוטין.

עת ערב, החדר לא מואר, למעט מנורת קריאה קטנה המטילה אורה ברדיוס מאוד קטן, וכל שאר החדר מוצלל.

אחד מכותלי החדר הינו חלון גדול המשקיף אל ההרים ממול.

הוילונות מוסטים לחלוטין כך שהנוף ההרי נפרש לעיני המסתכל.

ההרים מיוערים ואינם מוארים.

אין דרך שעוברת בהרים וחותכת את היערות, או שאף מכונית לא עברה עדיין באורות גבוהים להעכיר את הטבע.

השמים אחרי שקיעה, ולפני חשיכה מוחלטת, צבעם כחול כהה, שניה לפני שהכוכבים נראים לעין.

אני עומדת מול החלון, מביטה בנוף.

בידי כוס או לא כלום.

אני מביטה בדממה בחשיכה המתגנבת לאיטה ועוטפת לאט את הכל.

מניחה את מיצחי על הזכוכית הקרירה חשה את קור הזכוכית כנגד עורי.

פותחת את החלון המפריד ביני לבין החוץ ושואפת עמוקות.

האוויר בחוץ, קריר, מעט לח, רווי ריח העצים העוטפים את הבניין בן שתי הקומות.

אני נושפת, ושואפת בשנית, ריח עשיר של אדמה רוויה מופרית בנשורת הצמחיה. ריח ירוק של עלים.

ציוץ אחרון של ציפור המאחרת להתכנס למקום מחבואה.

עוד מעט ויצאו חיות הערב ממקומן לעשות במלאכתן.

אני מביטה, כפות ידיי מונחות על המעקה, חשות את הרטיבות המתהווה במעבר ביום יום ללילה.

אני ממשיכה לעמוד, עיניי נעוצות בנקודה כלשהי בחלל לפניי, רחוק או קרוב, איני יודעת.

מחשובתיי מתחלפות, דולפות ממני, ואיני מצליחה לעקוב אחריהן.

אני ממשיכה לבהות, חובקת את עצמי, חשה לפתע את עור הברווז על זרועותיי, מסתובבת ונכנסת לחדר, עוטפת את עצמי ברדיד קליל וחיוך, יורדת לארוחת הערב.

את מי שהייתי, השארתי מאחוריי.

כבר לא נותר מאומה, מלבד.