כנראה שהייתי זקוקה בכל זאת למקלחת ארוכה וחמה ולא להליכה, ולו כזו שארכה למעלה משעתיים.
זה לא מה שתיכננתי לכתוב, אבל זה מה שזה.
ההוא שפניו שייטו לפניי הרבה אחרי שהפסיק לראות אותי.
לא ראיתי למעלה מחמש עשרה שנים, ופתאום זהיתי אותו ברחוב.
עומד נשען על רכב ממתין לחבר.
דברנו בקצרה, הוא לקח את מס' הטלפון והמשכנו בדרכנו, אני עם חברה, לחפש עבורה שימלה לאירוע משפחתי, והוא עם אוטו עמוס בגברים.
אחרי פעמיים בהן נפגשנו, ובשניה אף הזדיינו, הוא לחץ על דוושת הגז ובחריקת בלמים הסתלק מתחום הראיה שלי.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהזדיינתי איתו כל כך מהר.
ואמרתי לו שנשים חשות פגיעות ביותר לאחר סקס. והוא חייך וסיפר לי סייפור על מישהי שבגדה בו ואחר כך התחרטה, ואחר שלח אלפי נשיקות לילה טוב במיסרון (ססססססססססמס).
אחר כך חשבתי שזה משום שהתקשרתי למחרת בבוקר, בציפיה לפגשו. והוא התחמק ואמר שיום אחר יום לחוץ לו מדי.
כמה ימים אחרי הוא שלח מייל שאמר שיש לו מחסום נפשי.
ואני נשארתי עם דיסוננס.
אני מאוד נאיבית. אני מודעת לנאיביות שלי, אני ממשיכה להיפגע בעטייה, אבל אני מעדיפה להשאר נאיבית, מאשר להקים חומה של חשדנות סביבי. תחזוקה של חומה כזו דורשת יותר מדי משאבים נפשיים ממני. משאבים שאני מעדיפה להפנות לצרכים אחרים.
למרות הנאיביות שלי, אני קולטת אנשים (במיוחד גברים) מאוד טוב, אני רואה אותם מעבר למסיכות שלהם, הם לא מודעים לכך, אבל קולטים בחזרה שאני רואה אותם. זה חלק מהסיבה שלהם להמשכות שלהם אליי.
מה שאני קלטתי, מה שהוא שידר היה משהו אחר לחלוטין מהמחסום שהוא אמר שעלה לו.
ונשארתי עם תהיות, אבל לא טרחתי לחפש את התשובה.
הוא נשאר לי בראש למשך כמה שבועות ארוכים, ולאט לאט זיכרו התעמעם ופניו הפסיקו לשייט לנגד עיניי.
היום, כשהקשבתי למוזיקה שהורדתי, ושלולי אפשרות ההורדה לא הייתי נחשפת אליה וחבל, ומזל, פתאום חשבתי עליו.
והבנתי, שהסיבה שהוא נעלם, שונה ממה שחשבתי, שונה ממה שהוא אמר, זו לא אף אחת מהסיבות שצויינו לעיל.
אותה חברה שראתה אותו, אמרה עליו משהו, שסירבתי לקבל אותו, אבל עמוק בפנים ידעתי שהוא נכון.
האיש, זאת אני כבר יודעת, איש לא קל, אפילו מסוכן. הוא איש שהסתכל למוות בלבן של העיניים (תרתי משמע).
והיא, ראתה את זה בו, ושאלה אם אני מוכנה להסתכן איתו, כמה שבועות אחרי, גם שאלה אם הייתי מוכנה להתחתן איתו, שתי התשובות מאז ועד היום לא השתנו.
היום כשאני חושבת עליו אני מבינה, שהתשובה שהסיבות לכך שהוא נעלם, פשטניות הרבה יותר, ואולי אני פנטזיונרית, ואולי אני משלה את עצמי, ואולי אני חיה בעולם אחר של סיפורים הירואיים, או רומנים קורעי לב, עולם של טלנובלות ואופרות סבון. אולי קשה לי לקבל את העובדה הפשוטה שמישהו לא מעוניין בי, אבל יש לי הרגשה שזה לא בדיוק שהוא לא רוצה בי. זה משהו שנכפה עליו.
ועכשיו אני לא בטוחה שאני מוכנה להסתכן, לא משנה באיזה צד של מתרס הוא יושב.
למה אני עוד חושבת עליו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
