צמח בר

 שבוע מחורבן, וסופשבוע מגעיל באו בכדי לסמן תחילתו של שבוע חדש, התחלה שמצליחה להגיע לשיאים חדשים של באסה, מגעילות ותהיה של "מה אני עושה כאן, לכל הרוחות".

ובכלל הגיע הזמן לפוסט שנכתב עוד במהלך השבוע האחרון, ואולי הוא לא כל כך קשור לתחושה ה"נפלאה" שעוטפת אותי (ועוד בחודש היומולדת שלי), אבל אני מגיע למצב של לרצות לדפוק את הראש בשולחן העבודה שלי, להחזיר את המפתחות וללכת הביתה.

לא מבינה מה אני עושה כאן בכלל, בשביל מה אני כאן, וכבר לא כיף לי כאן (ואין הכוונה במילה "כאן" לישרא). די. נמאס לי.

טוחנת אוויר ומים, אוכלת חרא מכל הכיוונים, אין לי ניצוץ של נחמה בשום דבר, וזה מתחיל להימאס, למשוך בלי לראות שום ניצוץ של משהו, שום אור בקצה המנהרה.

פול גז בניוטרל, והרכב לא מושך, לא מתקדם לשום מקום.

התעייפתי, אני רוצה לנוח, קחו אותי מכאן, אני רוצה הביתה.

ועכשיו לפוסט הארור:

עדיין צמח בר

אני צמח בר.

כן.

תמיד הייתי.

בעבר זה היה כי מעולם לא הרגשתי בבית, או בנוח. בשום מקום, לא בבית הוריי, לא בשום דירה שכורה, לא במקום עבודה זה או אחר, ולא בתוך עורי, לא בתוך גופי. לעולם לא.

מעולם לא הייתי שייכת, לא למשפחתי, לא לכיתתי, או לבית סיפרי, לא לחברותיי וחבריי, ובטח שלא לבני זוגי.

אף פעם לא חשתי חלק מ..., כיתה, מחלקה, קבוצה צוות, עדר. כלום.

נאדה, שום דבר.

צמח בר.

אף לא הרגשתי שאני במקום.

במקום הנכון, בזמן הנכון, בבגד הנכון, בחיים הנכונים.

סבלתי. קשות.

קשה לחיות מיום ליום, משנה לשנה כשאת לא מבינה מה עובר עלייך, למה, כמה, איך.

למה אנשים סביבי עושים, אומרים, חושבים, כפי שהם עושים.

בעיניים תמהות הבטתי על המתרחש סביבי ובלעתי לשוני לחיכי.

ניסיתי לחלום, אך חלומותיי נטרפו, ואני  בתוכם.

ניסיתי לוותר על החלומות, על עצמי, אך טרפתי את עצמי.

הייתה לי הזיה מוזרה- שאני פה רק בהשאלה, לצרכי מחקר אנתרופולוגי- תצפית משתתפת. שאני בכלל באה מכוכב אחר והתנדבתי למחקר הזה, ולבשתי גוף ודמות אנושיים, ואיתם גדלתי משנות אפס, כאן על הכוכב הזה הנקרא ארץ, ובכדי שהתחפושת תהיה מושלמת, עברתי מחיקה, או הדחקה או השכחה ,של אישיותי החייזרית.

וכל השנים שחלמותי את החלום הזה, חייתי בתחושת כישלון, כי פשוט לא הצלחתי להניח ידי על ספר החוקים שלפיו האנשים כאן חיים, לא הצלחתי, לראות, לקרוא, לשמוע, להבין, להפנים.

בשנים האחרונות, התהליך שעברתי, אמנם לא גרם לי לחוש אחרת, נהפוך הוא, התחושה רק התעצמה אולם למרבה האבסורד, התרככה, היא כבר לא דוקרת בקצוות.

אני כן שייכת לעצמי, לאורח חשיבתי, דיבורי התנהגותי.

יחד עם זאת מזהה את עצמי בתוך ההמון, אפילו אומרת את אותם הדברים כמו כולם, ובכל זאת משהו בתוכי, עומד בצד ומחייך בלעג למשמע הדברים.

כבר לא חשה כשחקנית גרועה, הנמצאת על במת העולם, ומנסה להתאים עצמה לתפקיד בלי שראתה מראש את המחזה.

עדיין יודעת שלא שייכת לעולם הזה, לכדור הזה, לאנושות הזו.

אבל תחושת הכישלון כבר אינה קיימת, את החוקים התחלתי לגלות בתקופה האחרונה, והם נלעגים בעיניי, ופאטתיים, הופכים את האנשים סביבי למשהו עלוב נפש ומסכן.

עכשיו אני רק צריכה לסיים לשדר את הדרעק הזה לחבריי שבמסלול, המחכים לרגע שאאותת להם בכדי שיאספוני מכאן.

ואולי יבוא סוף לגעגוע

האינסופי;

ואולי יבוא הקץ לכאב

שאינו מתכלה;

ואולי אפסיק לתמוה;

ואולי אחדל משאול;

ואולי אראה את התשובה;

נוקשת בדלתי,

נצבת תחת אפי;

ואולי כבר יגיע,

ליל מנוחה.

עדיין צמח בר

עדיין לא מבינה

עדיין

בר צמח

צמח

בר

צמחבר.

עדיין.

בינתיים.