ובשבת קמתי מוקדם (שוב לא היה מי שיגרום לי לישון מאוחר), ורציתי לצאת להליכה, ונכנסתי רק בכדי לענות לתגובה, וקמתי מהכיסא לאחר שלוש שעות וחצי.
אני בדרך כלל לא מגיבה, גם לא למגיבים אותי.
אני גם כמעט וא קוראת, לא כל שכן מגיבה בבלוגים אחרים.
הפעם עשיתי חריש עמוק באופן יחסי , בשדות ישרא.
קראתי הרבה, מעט הגבתי, ואחר כך, בכח התנתקתי ויצאתי להליכה.
וכרגיל, אני חושבת.
בתוך כל האוזניות והמוזיקה הרועשת, אני חושבת.
כמה הרבה בדידות קראתי היום, וכמה הרבה זעקה לאוזן קשובה.
דומה כל מי שהתגלגלתי אליו היום כמה לאוזן קשבת, לחיבוק מנחם, לנחמה.
דומה כל אחד מחפש עם מי לשוחח, עם מי לדבר, עם מי להיות, מי שיחבק.
נראה כאילו כל מי שקראתי נמצא באיזו צומת לא ברורה של מחשבות, של החלטות, של דרך.
האם זה רק מי שקראתי בישרא?
האם זה כל מי שבישרא?
דומה כי כך הוא הדבר.
אנחנו כותבים בכדי להישמע.
האם רק בישרא כך, או גם בכל האיזור הסביבה, התרבות, האם כל הסובבים אותי זועקים להישמע?
ושוב אני חושבת, שמאז שלמדנו לנסח את המחשבות שלנו במילים, אנחנו מחפשים מי יקשיב לנו.
זה יוצר תיסכול עמוק, ותחושת החמצה ובדידות.
חבל שכך הוא.
זה מביא אותי למחשבות של כפירה, שאני מבטלת אותן בהינף יד, אבל ברגע שנזרע הגרעין, שוב אי אפשר יהיה להתעלם מהן, וזה יקרה, לא עכשיו, לא מחר, ול מחרתיים, לא בזמן הקרוב. אבל אני יודעת שיבוא יום וזה יקרה.
* * *
תמיד כשאני הולכת, אני נועלת( כמובן) את נעלי הספורט, מכנסי ספורט וחולצת טריקו, כזו או אחרת, לא מחמיאה במיוחד, שיערי לא מסודר ואסוף במין קוקו, שכל מיני אניצי שיער מבצבצים ממנו, וכל מיני בלונים של שיער מנפחים אותו, אני לא מאופרת, או מה שסביר יותר, נושאת עדיין שאריות איפור. אבל תמיד, תמיד, כחצי שעה לאחר שהתחלתי ללכת, אני מרגישה כאילו אני לבושה בנעלי עקב גבוהות ואלגנטיות, עם שמלת נשף ארוכה וחושפנית, עם שליץ שמגיע עד למותן ואני רוקדת ריקוד צמוד לגבר הכי חתיך והכי מסעיר באיזור.
ככה אני מרגישה כשאני צועדת.
מה תעשו לי, תתבעו אותי?
***
ככה אבל בלי הפיסטולטו....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
