צמח בר

לעיתים אני תוהה ביני לבין עצמי על מה ולמה.

מה המטרה בכל החיים הללו?

אני עוברת יום ועוד יום, ועוד יום.

מסדרת, משתדלת לנקות, מקפידה על דברים מסויימים, על אחרים פחות.

לומדת על עצמי דברים, חדשים וחדשים פחות.

נעימים ונעימים פחות.

מוותרת על המון דברים שחשבתי בעבר שנאי לא יכולה עליהם, ועדיין יש לי עוד המון דברים לוותר עליהם.

היום, אומרים עליי דברים שבעבר השתוקקתי שיגידו עליי, זה עושה לי טוב, אבל לא כפי שחשבתי שיעשה לי, אולי בגלל שזה כבר פחות חשוב לי, אולי בגלל שאלו לא אותם האנשים.

אני מתגעגעת, אבל פחות כואבת.

רואה כאב אצל אחרים, נמשכת בעבותות של דחייה ופחד, הזדהות והכרה, ובכל זאת אומרת לעצמי, לא רוצה להיות כך.

כבר לא רוצה להיות כואבת יותר. בכל אופן לא את הכאב שאני חיה איתו כבר כל כך הרבה שנים.

אני חיה כבר כל כך הרבה זמן, ובכל זאת לא נראית כך, לא חושבת כך, לא ממש יודעת על כך.

אני משערת שאני חיה כבר הרבה יותר משאני יודעת, הרבה יותר משרשום לי בתעודות.

לעיתים אני מרגישה כמו הצבה ההיא מ"הסיפור שאינו נגמר". ההיא שנושאת את משא שנותיה, ואת משא ביתה על גבה. מירטל, זהו שמה, לא?

לי, לעומת זאת, מעולם לא היה בית של ממש, רק משכנות.

בתים שכורים, מושאלים, חכורים, בהלוואה, זמניים.

ומה הם החיים אם לא זמניים, הכל בא והולך לבלי שוב.

געגועים.

למשהו אחר, לא ידוע, לא מוכר.

חשבתי על כך, אתמול במקלחת.

אני זקוקה לעיסוי, שרירי הכתף שלי מאוד קשויים.

גם זיון טוב היה עוזר לי לשחרר אותם, אבל אחד כזה לא היה לי כמה וכמה שבועות טובים ורבים, לא בגלל שלא היו שרצו, כאלו תמיד יש, עכשיו אני לא רואה אותם ממטר, למרות שבעבר האנטנות שלי היו קולטות אותם למרחוק. כבר לא מעוניינת בסתם זיון.

רוצה לעשות אהבה.

וכשחשבתי על זה, שאלתי את עצמי מתי עשיתי אהבה, והגעתי למסקנה לא נעימה, אבל זו האמת- אין מה להתכחש לה-

לא עשיתי אהבה, כבר למעלה מחמש עשרה שנה.

לא עם בעלי;

לא עם בן הזוג שהיה לפניו;

איש1 – נכנס, תקע ויצא, זה בטח שלא לעשות אהבה, זה אפילו לא להזדיין;

מועקה- ארבע שנים מעולות של סקס- נפרדתי ממנו לפני למעלה מעשר שנים והיו אלו זיונים;

כל המזדמנים שהיו ביניהם- נו באמת, גם אם ניסיתי להשלות את עצמי שזו אהבה כשהייתי במיטה איתם, למחרת בבוקר (זה במקרה הטוב, היו כאלו שזה היה תוך כדי) כבר הבנתי שזה לעולם לא יקרה.

מצד אחד זו סכימה עצובה למדי, אבל דווקא לקרוא אותה, וגם לכתוב אותה, עשה לי לא רע על הנשמה, כמו עצירות שמשתחררים ממנה לאחר סבל רב.

אני עוברת תקופה מיוחדת.

היא לא קלה מבחינת עבודה. מוטלות עליי עוד ועוד מטלות, ועוד בתחומים ונושאים שאני עדיין לא מכירה.

המנהלים שלי מכירים בערכי- למרות שכרגע לא משלמים, מסיבת ידועות, החברה שהועברתי אליה, בתהליך הבראה. ואני לא יודעת באם להשלות את עצמי שבעתיד אקבל את ההערכה הכלכלית שאני ראויה לה, וכן אני ראויה לה, בריש גלי ובהא הידיעה, אני יודעת, אני בטוחה.

אז המנהלים שלי מכירים בערכי, ולכן הם מטילים עליי עוד ועוד, אבל אני מותשת.

הרדיו מנגן עכשיו את בדד של זוהר. לא שיר טוב, אין בו תקווה.

מבחינה אישית- מעט אני משלימה, שאני אולי צפויה שלא לפגוש את האיש שאיתו ארצה להמשיך לחיות, וסביר להניח שגם אם אכיר אותו, לא אצליח להביא ילדים לעולם, ואולי האני האחרת, מהתפצלות קיום קודמת, היא זו שנועדה להגשים את עצמה מבחינה משפחתית, ואני- לי, כנראה נועדה הגשמה אחרת, ובעתיד, כשההוויות שלנו תפגשנה, הן תשלמנה זו את זו.

כשדיברתי עם אמא שלי על כך- היא העלתה את הנושא- קיבלתי ממנה את הגיבוי המלא שלא להתפשר, גם אם זה כרוך בויתור על חווית ההורות. שתינו מסכימות גם בנושא חד-הוריות, כך שלא נותר לנו אלא להסכים על ההתפשרות, או יותר נכון על כך שאני כבר לא מוכנה להיות עם ולהרגיש לבד.

הגיבוי ממנה, הקל עליי את המשא. מאוד.

אני יודעת, יבואו כאלו ויגידו, שהביחד פורח מהחלון או מהדלת, אחרי כך וכך זמן.

אבל לפחות היה משהו מההתחלה.

במערכות היחסים האחרונות שהיו לי- גם זה לא היה. אז את זה אני רוצה, לכך אני מתגעגעת.

לאותו אחד שאוכל לספר לו איך היה היום שלי וכשאנקוב בשמות לפחות הוא ידע על מי מדובר ולא אצטרך לספר את כל הסיפור מההתחלה.

בחודש האחרון ויתרתי על דברים שויתרתי למענם על דברים אחרים, וחשבתי לעולם לא אוכל לחיות בלעדיהם.

וראה איזה פלא, עלות הויתור לא הייתה גבוהה כל כך, והמשכתי לחיות, ואפילו לחיות טוב יחסית, אם לא להגיד טוב יותר, ואני רגועה.

כנראה זו תקופה אחרת בשבילי.

תקופה של הבשלה, של התרגעות, של התפכחות, התבגרות (כמה שלא רציתי לכתוב את המילה הזו), של סידור מחדש של קוביות המשחק בסולם העדיפויות.

תקופה של למידה, והרבה חשיבה.

אני מעט עצובה בתקופה האחרונה, אבל הרבה שמחה, לא שמחה של ליצנות, אלא שמחה שלווה, רגועה, שקט שכזה.

יש איזו תקווה לא ממש ברורה, ואני מאוד מקווה שזו לא רק אשליה.

זה כמו לקנות כרטיס בלוטו, למרות הידיעה הברורה שלעולם לא אזכה, כי זה נותן איזו תקווה, איזה שביב חלום של זכייה בפרס הגדול, זה כמו לא לבדוק במשך שבועות את הכרטיס שנקנה ולהסתובב  בתחושה שאולי הזכייה נמצאת אצלי בארנק.

וזו התשובה שאני נותנת לעצמי, כשאני שואלת למה ומדוע.

כי אולי הפרס הגדול מחכה מסביב לפינה, ולכן אני ממשיכה ללכת.

וזו התקווה.