צמח בר

עוצמת עיניים מול המים החמים במקלחת, אני עייפה.

החתול כבר כמה חודשים לא נותן לי לישון בלילה. רוצה לצאת, ולהכנס, ושוב לצאת ולהכנס.

ככה פעמיים שלוש בלילה.

ובבוקר כשאני יוצאת לעבודה, הוא משתחל מתחת לפוך ונרדם, מקטר אם אני מפריעה לו, מה הפלא שהוא ערני בלילה אם הוא ישן במהלך היום?

אני עייפה. כל הגוף שלי כואב. אני מחוץ למיטה כבר כמעט שעתיים, רוצה לצאת להליכה, אבל משהו עוצר בעדי, רוצה לחזור למיטה, אך משהו עוצר בעדי.

אני בוחרת בתה מנטה. מסלק מאפי את ריח הדגים שהכנתי אתמול.

האיש שהיה הקש האחרון שהביא לשתיקתי נאלם כמעט לגמרי גם הוא.

מדי פעם מבליח, מתנצל, נעלם.

אין צורך בהתנצלות. ידעתי שכך זה יקרה, ואנחנו אפילו לא נפגשנו עדיין. אולי כך צריך לקרות, כדי שיתוקנו דברים שאחרת היו ממשיכים להתדרדר.

הייתי רוצה להגיד לו שזה בסדר מבחינתי, אבל איני יודעת להסביר את זה לעצמי, אז איך אדע להגיד לו את זה?

אני בוחרת בשתיקה בהבנה.

אני שותקת כבר כמעט חודש.

לא, לא כמעט חודש. בדיוק. חודש.

ישנה המון, אני מאוד עייפה. כן, אני יודעת עייפות ושינה מרובה זה סממן לדיכאון.

לא יודעת אם אני בדיכאון, אני עייפה.

נפגשת עם אנשים, מדברת עם אנשים.

למרות שאמרתי שאתנתק לגמרי מישרא, היו שניים, שלושה, ארבעה אנשים שאיתם כן שוחחתי ועל בסיס די קבוע, ושוחחתי עם כל אחד מהם די הרבה, ללא כל קשר לישרא.

למרות שאמרתי שאתנתק, המשכתי לבדוק את תיבות הדואר שלי.

מוחקת עדכונים.

בוחרת להתייחס או שלא להתייחס לתגובות.

לפני כמה ימים בשיחת טלפון, אמרתי לשדות, אני אדם קשה, הוא גיחך.

כן, אני אדם קשה, חזרתי ואמרתי, למרות שאולי כלפי חוץ אני לא נראית כך, אני אדם קשה.

הוא ענה, כשחיוכו נשמע היטב מבעד למרחק היבשתי והימי בינינו, את אדם קשה.

אני בוחרת להיות מרוצה שאני אדם קשה.

כל החודשים האחרונים אמרתי שלא אבחר. לא היה לי במי, אין מנהיג במדינה, אין מפלגה עם מצע שאוכל להתחבר אליו, ולו בחלקו, אין מי שאאמין בו כי יקיים את שהבטיח.

אותו אחד שהמשכתי לשוחח איתו (בימינו גם המסנג'ר נחשב לשיחה, לא?), ביקש ממני בכל זאת לבחור, כדי שמפלגות הימין לא יקבלו את הקול שלי.

אם היה יודע שבצעירותי, בסוף השמינית, אמנם עבדתי במטה הבחירות של עייזר, אבל בחרתי במפלגתו של גנדי ע"ה. ובחרתי בו, רק בגלל ש"כך" הייתה מחוץ לחוק. מאז כבר ניקו את הירקון, ועברו בו מים, ואני השמאלתי, עוד ועוד, כמעט עד לצד השני של הסקאלה.

אישית, אני חושבת שהסוגיה הכי חשובה לדיון בישראל היא החינוך, כי שם הכל מתחיל והכל נגמר.

כל המפלגות רוצות פתרון מול הערבים, בצורה כזו או אחרת, כל אחת קוראת לכך אחרת, וכולן מקבלות את ההכוונה האמריקאית ברגע שהן מקבלות את מוסרות השלטון, כך שעל הנושא הזה, אין מה להילחם ואין על מה להתווכח.

שאר הדברים?

ברגע שתהיה השקעה מסיבית בחינוך, תוך חמש עד עשר שנים, המדינה תיראה הרבה יותר טוב, פחות תאונות דרכים, פחות אלימות בין צעירים, פחות אלימות משפחתית, יותר אנשים שרוצים לעבוד, ויותר מקומות עבודה בעקבות זאת.

אבל אף אחד לא מעלה את הנושא הזה, להיפך רק מקבלים החלטות פופוליסטיות שעתידתן להפוך אותנו למדינה של אנאלפביתיים שכותבים בשגיאות כתיב- איזה מזל שיש בודק איות בוורד- תודה לאל על חסדים קטנים, שלא יודעים מי היה נשיא המדינה, מיהו אלברט איינשטיין, מי היה הרצל או מה תפקידה של הנרייטה סולד בהיסטוריה העברית/ ישראלית.

אז אין במי לבחור, ואין על מי לסמוך.

עד כה המפלגה היחידה שאני רואה שהיא באמת רוצה לשנות משהו, שלא סתם רודפת כוחות שררה, המפלגה היחידה שבעתיד אשמח לראותה בכנסת, היא לא אחרת ממפלגת הגימלאים, אז אולי אלך לבחור בה.

אני יושבת עם המגבת, יצאתי מהמקלחת.

אולי בכל זאת אבחר לצאת להליכה.

כבר יהיה כמעט אמצע היום כשאחזור.