הוא היה כאן אתמול. הוא היה כאן בכדי לקבל חיבוק וליטוף, ואזן, וכתף.
איך אפשר להתחיל לספר עליו, לכתוב עליו.
אפשר בלי סוף להתרפק על הזיכרון.
מחברות שלימות כתבתי לו, אליו, עליו, על רגשותיי כלפיו, כמה אהבתי אותו, עזבתי אותו. כמה שחררתי אותו לדרכו למרות שכל כך אהבתי אתו והוא גם כן.
כל כך הרבה עבר בינינו, כל כך הרבה היה בינינו, ומאומה לא השתנה.
לא בי . לא בו. הוא עדיין מכיר אותי כל כך טוב, כל פינה בגופי, בנשמתי, בנפשי.
הוא האיש שאני יכולה לספר לו הכל, והוא עדיין יהיה שם עבורי. עדיין יהיה שלי. עדיין אני מכירה אותו כל כך טוב.
עדיין הוא אוהב אותי, עדיין אוהבת אותו.
הוא אבי ילדי שמעולם לא זכה להיוולד.
אבל כבר איני רוצה בו יותר.
אתמול הוא היה כאן.
היום שחררתי אותו ממני.
***
ולעיתים קשה להניח לעבר, ולהמשיך ללכת קדימה.
כמו אותה אשת לוט, שהביט לאחור, ונעצרה, בהופכה לפסל, בלי יכולת תזוזה בכלל.
אנו מבקרים במחוזות הזיכרון, מתרפקים עליו, בין אם כואב, או מלבב, ורוצים להשאיר סימן שיודיע לכל החפץ כי ביקרנו, כמו אותה אבן המושארת עלי קבר. אנחנו חייבים להבין שהביקור במחוזות הזיכרון, הינו זמני בלבד, ויש להמשיך ללכת הלאה, בלי להיהפך לפסל.
ולעיתים, שדות, העבר אינו העתיד. לעיתים לעבר כבר אין עתיד וגם לא יהיה.
לעיתים העתיד הוא המשכו של הווה, שלא היה לו עבר.
לעיתים העתיד, הוא דלת חדשה שנפתחת למחוזות טרם הכרנו, טרם ידענו, הרגשנו.
"עלינו לסתום את הגולל על העבר, לא להיאחז בו. אנו רוצים להביט בעברנו פנים מול פנים, לראות איך זה היה באמת ואז להרפות ממנו כך שנוכל לחיות בהווה. העבר עבור רובנו, היה רוח-רפאים בארון. חששנו לפתוח את הארון הזה, כי פחדנו ממה שאותה רוח-רפאים עלולה לעשות לנו."
(מתוך תרגום של ספרות מאושרת ע"י חברותת האנ-איי, מכורים אנונימיים)
ואולי ציטטתי כאן דברים שעשויים להיראות לאחדים כאילו תלשתי מהקשרם, אבל לדעתי הם נכונים תמיד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
