צמח בר

אדם הולך בדרך החיים, לעיתים לבד, לעתים מצטרפים אליו אחרים.

אדם הולך בדרך החיים.

בדרך הוא הופך אבנים.

לעיתים בלי משים, לעתים, הוא מרים אותן ובוחן מה הן מחביאות, מה מסתתר מאחוריהן, בתחתיתן.

לעתים הוא אוסף אליו את האבנים שהרים, על מנת שתלווינה אותו בדרכו.

הוא עשוי להזדקק להן יותר מאוחר, אולי כהגנה, אולי בסחר חליפין כשיפגוש אחרים, ולהם אבנים אחרות שהוא עשוי לרצות.

הוא עשוי להחזיר לאדמה את האבנים שהרים, אחרי שנשא אותן כברת דרך כשהוא מבין שהן מיצו את תכליתן עבורו, או כשהן הופכות כבדות עבורו, קשות לנשיאה, מאטות עליו את הדרך.

לעיתם אדם הופך אבן, ובסקרנות רבה מתכופף לקרוא את הכתוב בתחתיתה.

מאחר שהכתב קטן וצפוף, ויש הרבה מה לקרוא, הוא מחליט לקחת את האבן עימו להמשך דרכו, בכדי ללמוד אותה, לכשעיתותיו וכוחותיו יהיו בידו.

אדם שכח שהוא עייף מהדרך, שכח שהדרך הייתה ארוכה, ובודדה, במיוחד לאחרונה, נטושה, חסרת מקורות חיים לעצירה ולהשבת הנשימה והאנרגיות.

אדם לא הבין כמה האבן כבדה, יותר מאחרות.

אדם לא קלט שהיה צריך לעצור ולקרוא את האותיות הקטנות, עד שהיה כבר מאוחר.

אדם שקע לעומק בבוץ שהתחבא מאחורי האבן הזה, אבל לא יכול היה להיפרד מהאבן, עד שילמד אותה.

אדם מחזיק באבן וחוכך בדעתו.

הוא מפחד לקרוא את הצפון בה, אך גם יודע שאם לא יקרא, לא ידע איך לצאת מהבוץ.

אדם ממשיך לעמוד במקום ולשקוע, כי כוחותיו אפסו, והוא כבר לא מבין לשם מה הליכה המרובה.