צמח בר

אני רוצה למצוא עבודה, שיהיה בה תועלת ממשית- עבורי, עבור האנושות, כזו שתקדם את ה- greater good , עבודה שארגיש שאני מקבלת ממנה כמו שאני נותנת, עבודה שתרגיש בעלת משמעות.  שתרגיש לי נכון. שארצה לעשות אותה. שארגיש בה יותר טוב מאשר רע. עבודה שתהיה לי בית לעתיד לבוא.

אני רוצה למצוא דירה, שעליה אשלם  וגם אקבל, שהמחיר שלה לא יעלה פתאום, שתהיה מספיק מרווחת אבל לא יותר מדי גדולה, שיהיה בה את מה שאני זקוקה לו באמת, ולא מותרות (מזגן כבר מזמן לא מותרות – לצערי). אני רוצה למצוא דירה שתהיה עבורי הבית, כי לא היה לי בית בארבעים שנות הליכתי במדבר.

אני רוצה למצוא מישהו שיהיה עבורי משפחה. חבר, מאהב, אוהב, בן-זוג, לבלות איתו, לצחוק איתו, לטייל איתו, לקטר איתו, לבכות איתו, להתעצבן עליו. איש שיהיה עבורי בית, מקום בו אני מורידה את כל המסכות ואין לי צורך במגגנות ובחומות, ואין לי כח לשאלות קיומיות.

אני רוצה.

אני בבית היום. לא הלכתי לעבודה. לא הייתי מסוגלת. הלכתי לישון אתמול בתשע וחצי בערב לצלילי ארבע עונות, וקמתי ביקיצה טבעית בשבע וחצי. עשר שעות שינה. אני לא מרוצה.

כבר נמאס לי. אני רוצה לצאת מכאן, מהחיים שסובבים סחור-סחור ולא מגיעים לשום דבר.  מה התכלית, מה התוחלת?

אני אולי נשמעת מיואשת, ומדוכאת, ואולי אני באמת כזו, אבל אני לא באמת חושבת שאני מיואשת.

פשוט מרגישה שאני סובבת בתוך כלוב, מנסה לגלות איך יוצאים החוצה מהמעגל הסגור הזו.

ומשפט שעולה לי בראש מהאוב-

Let yourself go and than you will fly.

שחררי את עצמך ואז תעופי.

כן, כן, אני יודעת, בראש אני יודעת.

מעולם לא היה לי האומץ לשחרר את עצמי לחלוטין; אבל אני כמהה לעשות זאת.

אלי אני מפחדת לעשות זאת.

מפחדת שלא יהיה לי לאן לחזור, מפחדת שלא אהיה לחזור.

מפחדת מעצמי.

מחפדת.

רוצה הביתה.

איפה הוא הבית?

אני זקוקה למישהו לדבר איתו.