צמח בר

ובשמונה נשמעה הצפירה.

ובאחת נשתררה דממה.

צפירת אופנוע שנגדעה בעודה באיבה,

עוד הדהדה באוויר,

ונפלה.

ואני עמדתי,

עם דמעה.

זוכרת,

נזכרת

באותם שמתו,

שאותם זוכרים.

באותם שחיים,

ולא שוכחים.

באותו חייל, שנותר לספר,

איך יצא מגיא ההריגה,

מותיר אחריו גופות חייליו,

דמומות, טבוחות.

ובאחר, שראה פצצות מתפוצצות,

ועשן לבן סימא את עיניו,

ועד היום את זיכרונו.

את תלמידת התיכון,

שאיבדה את אהובה,

בלכתו למלחמה לא לו,

וממנה לא שב עוד.

בהורים,

שתמיד יבכו את זכרון היותו

של בנם שאבד,

שלעולם לא יזקין,

לא.

הנערים, הילדים, הנשים ההרות, הבנות, ההורים, הזקנים, החיילים, האנשים, בני האדם, כולם.

אותם לא נשכח עוד.

לכל אדם מישראל, יש זיכרון שאותו נושא הוא אל קיברו.