צמח בר

חים פשוטים מאין כמוהם.

אני פשוט חווה אותם,

נמצאת בתוכם,

מרגישה אותם.

לא נותנת להם לעבור לידי, מסביבי, מעליי, או מתחתיי.

ואז אני גם מדברת עליהם.

או כותבת עליהם,

או רומזת.

אני קמה בבוקר,

הולכת לעבודה,

חוזרת מהעבודה,

לעיתים אוהבת

את העבודה

לעיתים לא.

זה לא קל לעשות

כשאת מרגישה שזה אפס קצהו של

קרחון היכולות שלך,

וזה בכלל לא הים שלך.

נכנסת הביתה.

זה מעולם לא היה בית.

זה לא קל לחיות בבית שמעולם לא היה.

את לא יכולה להוריד מסיכה,

להסתובב עירומה,

להיות מי שאת,

כפי שנולדת.

מדברת עם חברות, חברים.

ולעיתים שותקת.

כשכואב, אני לא מדברת,

זה לא קל כשאת יודעת שאין מי שמבין,

שיודע על מה את מדברת,

שמסוגל לתת כתף,

שתתמוך,

ולא תתפרק מהעומס.

לעיתים יוצאת,

לעיתים לא,

זה לא קל ליהנות

כשאת לא מבינה

מה המטרה

ובשביל עושים זאת.

לעיתים אני שוכחת את עצמי.

כשאני ישנה, או

כשאני מלוטפת מבפנים.

אז החיים מאירים,

כשאני יודעת,

שיש עוד מישהו שיודע.