צמח בר

שנים סבלתי מכאב בכתפיים.

לא כאב בעצמות, לא כאב בשרירים, ולא בעור.

כאב נפשי, רגשי, מטא-פיסי.

הוא היה כל כך גדול, עד שהורגש באופן פיסי.

קראתי לו כאב הגעגוע שלי.

לא ידעתי למה אני מתגעגעת.

רק ידעתי שאני כל כך מתגעגעת, שזה כואב.

שנים סבלתי מהכאב.

כאב הגעגוע שלי.

לא מזמן אמר לי מי (מי? מי? מי?) כי געגוע זה למשהו/מישהו שמכירים.

כמיהה, זה למשהו לא מוכר או ידוע.

אני בדרך כלל משתדלת לדייק במילותיי.

וכמובן שגם הסכמתי איתו באבחנתו. חשבתי שהיא נכונה.

אבל לא הפסקתי לקרוא לכאב הזה- כאב של געגוע.

והתפלאתי על עצמי, מדוע אני ממשיכה לעשות את הטעות הזו.

במחשבות של ביני לבין עצמי, בלי להתעמק בכך יותר מדי הבנתי כי הכאב הוא באמת כאב של געגוע.

לא למשהו מוכר וידוע אלא למשהו או מישהו שהכרתי פעם מזמן.

לפני שהייתי.

בינתיים הכאב עושה קולות של התפוגגות.

אני חושבת שגיליתי את מוקד הגעגוע.