צמח בר

סרטי קולנוע אני אוהבת קלילים.

קומדיות רומנטיות, סרטי ריגול, פעולה (במיוחד אם הישבן של השחקן שווה ונחשף).

בהצגות תיאטרון יש לי העדפה לא ממש ברורה להצגות לא קלות.

אין לי בעיה שיהיו מצחיקות, שנונות וקלילות, אבל העדפה היא לחומרים אפלים.

כבר כתבתי שחנוך לווין אהוב עליי במיוחד, לא?

אתמול הייתי בהצגה שנקראת "לילה טוב, אמא", עם תיקי דיין וקרן מור.

שתי שחקניות שידועות ביכולות הקומיות שלהן.

שחקניות אדירות. ולא רק בקומדיות, גם בדרמות.

המימיקה של תיקי דיין, מצליחה להקל, או לרכך, לפחות בהתחלה את בליעת מטען הכאב שמביאה איתה ההצגה.

השקט שבו נעה קרן מור, או המרחב הפיזי המצומצם שבו היא מכניסה את עצמה, בא כניגוד למחוות הגופניות הרחבות של תיקי, השקט הזה נשבר באיזה שהוא שלב לקראת הסוף ושובר את הצופים.

שעה וחצי רצופות ללא הפסקה, במהלכן אין אדם יכול להתיק עיניו מהנעשה על הבמה.

בצאתנו את האולם, עיני כולם היו אדומות מבכי שנמשך לרוב אורכה של ההצגה.

זו הצגה מהסוג זה שאין מה לעשות לאחריה, אלא רק ללכת הביתה ולהתכסות בשמיכה עד מעל הראש.

(ביקורת של דן לחמן להצגה)