ולפעמים את מרגישה, שנגמרה לך רוח הלחימה, ויכולת ההישרדות שלך מוצתה, והמרווחים בין נקודות השבירה מתקצרים והולכים, ואת יודעת שקרב הזמן שבו לא תצליחי להרים את עצמך בצווארון מן הביצה שאת בתוכה.
ואת כבר מצטערת שאמרת, שעשית את הצעד, כי לחזור אחורה כבר אי אפשר, והתקווה שלזמן קצר התעוררה, ולרגע קט עזרה, נשברה, והייאוש מכה בכל פינה, ואין בשום מקום נחמה.
ואם גם יודעת שכל הקריאות לעזרה, כל האיתותים, והאמירות, דינם כמו לא היו, כי אין מי ששמע, אין מי שקרא, אין מי שהרגיש, אין מי שהקשיב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
