יש אנשים שמיד, כשקורה להם דבר מה הם מבינים, לא רק בראש אלא גם בלב, בנשמה, בכל הגוף.
אני, אני לוקח לי זמן.
לוקח לי זמן להבין כשאני נפגעת, כשמשהו לא נוח לי, כשמציק לי, כשאני צריכה, כשאני זקוקה.
כל כך הרבה זמן זה לוקח לי, שברוב המקרים אני מבינה רק כשכבר מאוחר מדי, והצורך שלי הופך לצעקה, או לטריקת דלת. מה הפלא במקרים כאלו, כשאני לא יכולה לדבר, לשוחח, שלא נדבר על להתריע מראש.
רק לאחר טריקת הדלת, הצעקה, או ההדממה (זה הכי כואב לצד השני, אני יודעת), רק אז אני מתחילה לבדוק את הקלפים שיש לי בידיים, מה מפריע, מה כואב, למה ככה אני בכלל מרגישה.
אני מנסה לבדוק את עצמי באופן המחמיר ביותר האם אני צודקת (כן, תמיד) בצורה שאני מרגישה, או לא. לעיתים מורידה קלף, לעיתים מעלה.
בסופו של דבר אני מגישה את היד אל השולחן, עם הקלפים מוכנה למו"מ.
לרוב האנשים זהו תהליך שלוקח על פי רוב מספר דקות עד מספר ימים, הכל בהתאם לכובד הנושא.
אצלי זהו תהליך שמסוגל לקחת כמה וכמה חודשים, כבר היו מקרים של יותר מעשר שנים, אבל אז כבר לא היה עם מי לנהל מו"מ, שממילא גם לא הייתי מעוניינת בו.
ואני כל כך איטית ולא מודעת לעצמי, עד כי אני מגלה איך נראית היד (פוקר מנצח, או פלאש לפחות), שאותה אני מגישה, רק במהלך ההגשה.
כך יוצא שאני אומרת דברים שהם תוצאה של התבשלות ארוכה, אבל בכלל לא ידעתי שאני עתידה לאמר אותם, או אפילו שחשבתי עליהם, עד לרגע שבו אני מקשיבה למילים הנושרות מפי.
רק באותו הרגע שאני מדברת, מגיע זמן הבשלת הפרי הסופי.
אומרים שאישה מסוגלת להתמודד עם יותר דברים בו זמנית מאשר גבר מסוגל.
בין אם האבחנה הזו בין גברים ונשים נכונה, ובין אם לאו, אני יודעת שאני ג'אגלרית טובה, אפילו מעולה, כלומר לא ממש ג'אגלרית בפועל עם כדורים, ראבאק, מטקות אני לא יודעת לשחק, אבל אני מעולה במצבים שדורשים פיזור תשומת לב לכמה מוקדים בו זמנית.
בתקופה האחרונה, אני נמצאת בעיצומם של כמה משחקי שח ביני לבין החיים, כל אחד בתחום אחר, וכל תזוזה במשחק משפיעה על התזוזות האפשריות במשחקים האחרים.
זה מצריך מאמץ חשיבתי רב.
כנראה רב מדי, שכן זה שיתק את יכולת ההחלטה שלי לחלוטין, אז נתקעתי, ואני חסרת יכולת תזוזה.
כתוצאה מכך, אני חוששת שההחלטה הבאה שתתקבל תהיה פזיזה, ותנבע בגלל לחץ שלא יכולתי לעמוד בו, ולקבל החלטה קרובה למיטביות.
ובכלל רציתי לכתוב על כך שיש לי מספר דברים שקרו לי בימים האחרונים שדורשים את יכולת העיכול שלי.
לפני כמה חודשים קראתי ברפרוף כתבה שממנה הבנתי שחוסר היכולת לזכור פנים, או לעבד רגשות, קשור לרמה מסוימת של אוטיזם (יש לזה שם עם אותיות לטיניות,שכחתי מהן).
מאחר ואני לא זוכרת פנים, ולא מסוגלת לקשור שמות למעט הפנים שאני כן זוכרת, ויכולת עיבוד הרגשות שלי, היא איטית מאוד במקרה הטוב, הגעתי למסקנה, שאני אוטיסטית.
כל זאת על סמך כתבה שטחית שקראתי, במגזין אינטרנטי.
זו הייתה אבן כבדה שלא יכולתי להתמודד איתה, שלא נדבר על לקרוא לעומק דברים נוספים, במשך ימים רבים.
האבן הזו השקיעה אותי לאיזשהו עמק.
ימים אחרי כן, קראתי שוב את הכתבה, ועוד מעט חומר הקשור אליה.
אז הבנתי איזו טעות עשיתי בהבנת הדברים- אני בכלל לא אוטיסטית, אני סובלת מסינדרום פוסט-טראומתי, הלם קרב מקרב לא זכור, לא ידוע.
בקיצור- הכתבה דיברה על משהו אחד, אבל אני הבנתי משהו אחר לחלוטין.
אבל זה לא משנה- עדיין יכולת עיבוד הרגשות האישיים שלי, מיונן, וקריאתם בשם, איטית להחריד.
לעיתים אני לא יודעת איך אני מרגישה, עד שאני מוציאה את המילים מפה.
ואני לא מוציאה את המילים מהפה, כמעט לעולם.
או אולי לא הוצאתי?
אני מקווה, ששלושה וחצי החודשים האחרונים, לימדו אותי, למלל את עצמי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
