לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

צמח בר


כינוי: 

בת: 57





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2006

מחשבות של תגובה


אני בת 39 וכמה חודשים.

לפני כמה שנים, תכננתי להתאבד כשאגיע לגיל 35.

לא, לא היה זה בגלל הגיל.

כלומר ההתאבדות.

תאריך היומולדת היה מעין תאריך יעד.

ההתכוננות הנפשית אל על המאורע הזה, האירוע הזה, החוויה הזו, החלה בקיץ שלפני כן, ונמשכה כמה חודשים, כמעט עד ערב היומולדת שלי שחל בחורף, בינואר (למי שחלילה לא יודע, אני בת מזל דלי, רשימת המתנות בהמשך...).

מאיזו סיבה אני פתאום כותבת על כך?

לא מותה של ראפונזל גרם לכך, לא באופן ישיר בכל אופן.

זה, משום מה לא נגע בי.

שדות סיפר לי כשקולו מעובה מצער וכאב.

אחר כך, פמה דיברה איתי על כך.

אבל באותו היום, אני הייתי עטויה בענן של כאב משלי.

ולכן כאבם של אחרים לא נגע בי.

מה שעכשיו גרם לי לכתוב על ההתאבדות, הייתה התגובה שכתבתי לפמה, על הפוסט שהיא העלתה בהתייחסותה לראפונזל.

במהלך התגובה שלי, עלו בי שני קווי מחשבה.

אחד בא כתגובה, לשאלה שהעלתה פמה, האם ניתן היה במילים של כותבי ישרא לעזור למנוע את המוות ההוא- וזיכרון התקופה הגרועה ההיא, ומה שהוציא אותי ממנה. יותר נכון להגיד- מי.

קו המחשבה השני שעלה בי באופן מיידי היה בכלל בכיוון אחר.

אגוצנטריות.

מי שמכיר אותי יודע שיש לי טראומה קשה בנושא. נתתי לעצמי לעבור התעללות נפשית קשה, אצל מי שהיום מוגדר אצלי כאגוצנטרי (בנוסף לעוד כמה ברכות ואיחולים).

לפני כמה חודשים הפסקתי לדבר עם החברה הכי טובה שלי, משום שלא הייתי מסוגלת להגיד לה לצאת מהתקופה האגוצנטרית שהיא עברה, ומשום שלא הייתי מסוגלת להגיד לה שזה מפריע לי ומכאיב לי.

עברו מאז חודשים, חזרנו לדבר (לא מזמן), משתדלות שלא לעקוף את האבנים – לא הקטנות ולא הגדולות, משתדלות לדבר גם אם זה כואב, מנסות בעדינות, גם אם אנחנו מפחדות שנכאיב, יודעות שעדיף להגיד דברים, וללמוד לקבל אותם, גם כשזה נשמע לא נעים, כי הצד השני לא רוצה לפגוע,  אלא להיפך, מנסה להוריד מעליו עול, בכדי שאפשר יהיה להמשיך ללכת קדימה ביחד. ומילות המפתח הן ביחד, קדימה.

בינתיים, יש איש בחיים שלי שעובר תקופה שבה הוא מרוכז בעצמו. רק שאני, בינתיים, למדתי להגיד לו שאני רואה את האגוצנטריות שלו. והיא מובנת לי, מעט קשה לי איתה, אבל אני יודעת שזה יעבור, כי הוא לא תמיד כזה (אני בערך היחידה בעולם שחושבת שהוא אגוצנטרי), ועכשיו הוא כך, כי כך צריך, כך אני מאמינה, וזה יהיה טוב לו, לעתיד שלו, ליחד שלו, לקדימה שלו.

למה אני כותבת על כך, ומה זה קשור לראפונזל?

זה קשור משום שבזמן שכתבתי לפמה תגובה, הבנתי שכל כך אני אגוצנטרית, ושקועה בעצמי, שהמוות של ראפונזל לא נגע בי.

אז רציתי להגיד שאני אגוצנטרית.

מרוכזת רק בעצמי.

וזהו.

 

עכשיו אני הולכת לחפוף את הראש ולחפש את המחברות של התקופה ההיא.

נכתב על ידי , 21/6/2006 22:35  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצמח בר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צמח בר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)