לפי החוקים הבינלאומיים, אני פושעת. אני גונבת מאנשים את כספם, או לפחות מונעת מחברות התקליטים להרוויח את לחמן ביושר (בעה!!!).
אני מורידה קובצי מוזיקה בטירוף.
אמנם היום כבר הרבה פחות, אבל עדיין. יש לי כמויות של קבצי מוזיקה על דיסקים צרובים, ובמחשב, ברמות שלא היו מביישות את י. קוטנר.
הכל התחיל במהפכת ה- ADSL, ובכך שבסך הכל רציתי להכין לעצמי דיסק (אחד בלבד, אני נשבעת) של השירים שאני הכי אוהבת.
בינתיים, מדיסק אחד הכמות גדלה לשניים עשר בלועזית, ועוד איזה שנים שלושה בישראלית.
בדרך לדיסקים הללו, הורדתי עוד כמה וכמה אמנים, להקות והרכבים שונים.
כאלו שאני ארצה לשמוע וכש....
שמות השירים שאני רוצה לשמוע לא תמיד מדויקים, או שאני לא יודעת מה שם הלהקה, או שהקובץ נקרא בשם לא נכון.
כך יוצא שאני נחשפת במהירות להמון סגנונות, להקות, זמרים וכיו"ב שאחרת לא הייתי מטריחה את אזני אליהם.
I Muvrini (לקרוא בצרפתית, זוהי להקה קורסיקאית), נופלת לתוך הנישה הזו.
אני לא יודעת עד כמה מכירים אותה בארץ, עבורי זו היכרות ראשונה.
הקשבתי לאיזה שיר שהורדתי, פעם אחת, אני אפילו לא יודעת איך קרה שהורדתי אותו, פעמיים, בפעם השלישית הוא הוכנס לתוך הקטגוריה של השירים שאני אוהבת, והלכתי להוריד את שאר השירים והתקליטים של הלהקה.
אחר כך הלכתי לקרוא קצת על קורסיקה.
זו הסיבה שאני מתכננת לנסוע בסוף הקיץ לקורסיקה (בעזרת השם, בלי נדר, טפו טפו טפו, הקש על העץ, הסתובבי סביב עצמך שלוש פעמים, חמסה, חמסה, חמסה), במהלך כל השנה יש שם המון פסטיבלי מוזיקה, במיוחד ג'אז, ובכלל האי נראה לי קטן אינטימי ומקבל אורחים.
אני לא מבינה את השפה, אבל אני מאוד מתחברת למוזיקה שהם עושים. זה נדיר אצלי מאוד להתחבר למוזיקה בלי המילים שלה. אני צריכה את המכלול כולו- להרגיש, לראות, לטעום, לשמוע, להקשיב בכדי להתחבר. אחרת קשה לי מאוד.
ללהקה יש המון שירים פיוטיים. כלומר הסגנון שלה מזכיר לי את סגנון התפילה הפיוטית ביהדות.
קולו של הסולן- מזכיר את קולו של החזן בבית הכנסת. והשירים עצמם נשמעים כתפילה.
להקשיב אליהם בבוקרה של שבת, ולהרגיש כמו בבית הכנסת.
קרוב לאלוהים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
