צמח בר

ואם אטה ראשי,

להניח על כתף,

האם את כתפך אפגוש?

ואם אשלח ידי,

לפגוש במגע,

האם בידך אגע?

ואם לבבי יקרא,

האם אזנך תשמע?

או שמא,

אין

מי שיתמוך,

מי שיגע,

מי שיקשיב,

רק

חור שחור,

שקט,

קור

ואפילה.

נכתב ביום ד', 29/06/2006 22:30

לפני שידעתי דבר מה.

בעצם, עדיין איני יודעת בר מה.

כי מעולם לא נאמר לי מפורשות, עדיין, בינתיים.

ואני עדיין מחכה לאמירה.

ובתגובה- 

אני יכולה לבחור בדרך השתיקה, הרועמת המכאיבה, הקורעת.

וידעתי אחר כך שזה לא יזיז דבר מה.

ויכולתי לבחור בדרך מתפרעת ופורעת, פורקת כל עול, מנבלת פה, ויוצרת זוהמה,

וידעתי, אולי אני אתנקה מהכעסים בפנים, אבל גם אפגע.

באחרים אני אפגע.

ואני יכולה גם לבחור, בדרך שבה תמיד בחרתי מאז ומעולם, בדרך ההשלמה השקטה, קבלת גזר הדין, בכי לתוך כריות, והתחושה שאולי עדיף לי למות ביריה.

זה היה שבוע קשה, מגעיל ומחורבן.

התחיל רע, היתה קרן אור באפילה, קטנה, וגם היא הלכה.

השבוע עדיין לא הסתיים, אבל תוצאותיו כבר ניכרות בסביבת העובדה שלי.

לראשונה בחיי פתחתי פה על קולגה.

אמנם היא שברה את שיאי המגעילות, ולחצה על כמה כפתורים יותר מדי, בו זמנית, בזמן שהיה מספיק רק ללחוץ על אחד.

אבל בדרך כלל אני מבליגה.

כן, אני מבליגה.

כמו בכל דבר אני מבליגה.

בולעת, שותקת, ואומרת לאחר מכן בעדינות, בנימוס, כמעט אפילו בטאקט, שהיה זה לא לעניין.

והפעם פתחתי ג'ורה, הו, הו, איזו ג'ורה פערתי.

אפילו תקרת הפלקל של הקומה מתחתינו רעדה.

אני חושבת שמעולם לא שאגתי כפי ששאגתי היום, חשתי כמו דרקון יורק להבות השורף את כל סביבותיו.

אולי זה השיעור שלי להשבוע.

לאמר:

לא

אני כבר לא מבליגה.